אָדָם אֶחָד אָמַר לָהֶם, לַשְּׁלִיחִים שֶׁמָּסַר בְּיָדָם גֵּט: "אִם אֵינֶנִּי חוֹזֵר מִכָּאן וְעַד שְׁלוֹשִׁים יוֹם —שֶׁיְּהֵא זֶה גֵּט". בָּא בְּסוֹף שְׁלוֹשִׁים יוֹם, וְהִפְסִיקַתּוּ הַמַּעְבֹּרֶת, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲבֹר אֶת הַנָּהָר, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הִגִּיעַ בְּתוֹךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם. אָמַר לָהֶם, לָאֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנָּהָר: רְאוּ שֶׁבָּאתִי, רְאוּ שֶׁבָּאתִי! אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין זֶה נֶחְשָׁב הַגָּעָה.
בבלי כתובות
סיפור זה בא בתוך דיון ארוך על גט מותנה, שנותן חתן לכלתו, כדי לשחררה מקשר הנישואין, אם יקרה לו משהו, ולא יוכל לשוב אליה. חז"ל מעלים כל מיני מצבים אפשריים, שבעקבותיהם יחול תוקף הגט הזה, ומצבים אחרים, שבהם הגט אינו תקף.
הסיפור שלפנינו מתחיל ברצון טוב של הבעל, היוצא לדרך ארוכה, ואולי גם מסוכנת, והוא שולח בידי שליחים גט מותנה לאשתו. הוא משוכנע, שאם לא יצליח לשוב תוך שלושים יום, משהו רע בודאי קרה לו, ואז – לטובתו של האשה, שלא תהיה עגונה, הגט ייכנס לתוקף.
אבל כוונות טובות מובילות לפעמים לתוצאות בלתי צפויות. הבעל עשה כל מה שהיה חשוב לו לעשות במרחקים, ותכנן לשוב הביתה בדיוק ביום השלושים מיום עזיבתו את הבית. כך ישלים את משימתו וגם קשר הנישואין לא יתפרק. רצה הגורל המר, ורגע לפני החזרה הביתה מצא האיש את עצמו עומד מעברו של הנהר, כשהמעבורת מושבתת.
מה היה אותו נהר, עליו ישבה העיר נהרדעא? קרוב לודאי שמדובר ב'נהר מלכא', אותה תעלה שחיברה את הפרת והחידקל במקום בו המרחק ביניהם היה הקטן ביותר.
אם הבינונו את הסיפור, אנשים, שעמדו בצדו השני של הנהר, יכולים היו לשמוע את צעקותיו של האומלל: 'רְאוּ שֶׁבָּאתִי, רְאוּ שֶׁבָּאתִי!'. מן הסתם רצה להעביר דרכם מסר לרעייתו המבוהלת, שאו-טו-טו הוא כבר בבית.
וכאן נכנס לתמונה שמואל, מחכמי הדור הראשון של אמוראי בבל, ומנהיג הקהילה היהודית בנהרדעא. הוא אומר: 'פּוּס!', וקובע באכזריות, כי התנאי של הגט הופעל, האיש לא שב הביתה בתוך שלושים יום, וכי האשה מגורשת. איזה כאב-לב לזוג, שללא כל כוונה מצד מי משניהם בוטלו נישואיהם.
אגב, האפשרות של נישואין מחדש של בני זוג שנפרדו בגט, ולא נישאו לאחרים לאחר הפרידה, מותרת על פי ההלכה, ואולי זה היה הסוף הטוב של המקרה הכל כך מצער שסיפרנו.