אָמַר ר' יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַפְתְּחוֹת מְצוּיִים בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ כְּרָגִיל בְּיַד שָׁלִיחַ, אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ דּוֹאֵג לָהֶם. וְאֵלּוּ הֵן: מַפְתֵּחַ שֶׁל גְּשָׁמִים, וּמַפְתֵּחַ שֶׁל יוֹלֶדֶת וּמַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים. וּרְאָיוֹת לַדָּבָר: מַפְתֵּחַ שֶׁל גְּשָׁמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ" (דְּבָרִים כח, יב), מַשְׁמָע שֶׁמַּפְתֵּחַ זֶה בְּיַד ה' הוּא. מַפְתֵּחַ שֶׁל יוֹלֶדֶת מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בְּרֵאשִׁית ל, כב). מַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפָתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי" (יְחֶזְקֵאל לז, יג). בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים: אַף מַפְתֵּחַ שֶׁל פַּרְנָסָה הוּא בִּידֵי ה', שֶׁנֶּאֱמַר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תְּהִלִּים קמה, טז). וְשׁוֹאֲלִים: וְר' יוֹחָנָן, מַה טַּעַם לֹא הֶחֱשִׁיב אֶת זֶה? וּמְשִׁיבִים: יָכוֹל הָיָה לוֹמַר לְךָ (שֶׁ)גְּשָׁמִים הַיְנוּ פַּרְנָסָה, שֶׁהֲרֵי גְּשָׁמִים הֵם עִנְיַן כּוֹלֵל, וְהֵם מַפְתֵּחַ לְכֹל עִנְיְנֵי הַפַּרְנָסָה בִּכְלָלָהּ.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
בעיני רוחי אני מצייר לי תמונה של אלוהים, היושב בלשכתו שם למעלה בשמים, ומאחוריו ארונית מפתחות. כשהוא רוצה לבצע משהו, הוא קורא לאחד השליחים, המלאכים, ומוסר לו את המפתח המתאים - מפתח צינורות לתיקוני אינסטלציה, מפתח שוודי לפתיחת ברגים חלודים, מפתח עניינים להשלמת המבוא לאנציקלופדיה חדשה או מפתח הלב לרומנטיקנים. שלושה מפתחות הוא שומר אצלו, ואינו מעביר אותם לאף מלאך. כשנדרשת עבודה באחד המפתחות האלה, אלוהים בכבודו ובעצמו שולף את המפתח המתאים, ויוצא לבצע את המשימה ללא מתווכים.
חז"ל מבססים קביעתם זו על פסוקים מהתנ"ך, אך לנו ברור כי הפסוקים הם רק בבחינת סיוע לבחירתם זו של חז"ל בשלושה מפתחות, שלדעתם רק אלוהים מוסמך לפתוח או לנעול באמצעותם.
המפתח המיוחס הראשון הוא מפתח הגשמים, זה שבזכותו נכנס המדרש הזה למסכת תענית, העוסקת בעיקר בתעניות ציבור בעִתּוֹת בצורת. מפתח הגשמים אסור שיימצא בידיים אחרות, מכמה סיבות. הראשונה היא התלות הגורלית שיש לאנשי המזרח התיכון, אם בבבל ואם בארץ ישראל, בגשם. בצורת קשה וארוכה יכולה להכריע גורל של תרבות שלמה. בנוסף לכך, גשמים מרובים מדי יכולים להיות הרי-אסון, ועל כך יעיד נוח. ועוד – במצבים מסוימים מישהו עלול לבקש עצירת גשמים בעוד שהמשך ירידתם עשוי להציל מישהו אחר. אם כן, רק לאלוהים הסמכות להשתמש במפתח הגשמים.
המפתח השני הוא מפתח החיה, כלומר היולדת. גם מפתח זה חורץ גורלות. אם היולדת נקלעת ללידה קשה במיוחד, פתיחה נכונה של הסתימה עשויה להציל את חייה ואת חיי התינוק. בתנ"ך מתוארים גם מקרים של הריון אחרי עקרות ממושכת (כמו בצורת) כפתיחת הרחם, וגם אירוע מעין זה עשוי להציל את חייה של אשה, שעבורה עקרות פירושה אובדן כל ערך עבור בעלה. כשמסתבכת לידה, והיולדת נפטרת או התינוק נולד מת, עדיף להם, למאמינים, להניח שמפתח היולדת מצוי רק בידיו של אלוהים, וכי הדבר התרחש ברצונו שלו.
תחיית המתים, לעומת ירידת גשם אחרי בצורת ולעומת פתיחת רחמה של אישה עקרה, היא פנטסיה חז"לית, ולא חלק מתמונת המציאות שלהם ושלנו. רעיון תחיית המתים כה מופרך הוא, משום שהוא מנוגד לחלוטין למה שמוכר לנו כטבעו של העולם, שחז"ל יכולים להניח את אפשרות קיומו רק, כמו שאיציק מאנגער אומר: 'ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה'. על כן, מפתח תחיית המתים מצוי, לדעתם, רק בידיו.
במערבא, הלא היא ארץ המערב בעיני הבבלים, היא ארץ ישראל, נודעה גרסה מעט מורחבת של נוסחת שלושת המפתחות. חכמי ארץ ישראל דיברו גם על מפתח הפרנסה, המצוי רק בידי הקב"ה. כאשר המדינה אינה מדינת רווחה, איש אינו מצפה מהשלטון שידאג לפרנסת נתיניו. להפך – השלטון, במקרה הגרוע, יכביד עולו גם על המתקשים להתפרנס ויגבה מהם מיסים. הרעיון החז"לי, שאדם החי את חייו כשכיר יום, ואשר לעולם אין לו הביטחון בפרנסת יום המחר, אמור לבטוח באל, שיספק את מזונותיו, ולו הדלים ביותר, מופיע גם במקרא, וישוע מפתח אותו באומרו כי כמו חיות השדה, גם אנו, בני אנוש, אמורים לבטוח בידו הנדיבה של האל המפרנס. חכמי בבל מסתייגים מהגרסה הארץ ישראלית, אך לא מסיבה עקרונית כלשהי. הם פשוט אומרים שפרנסות כולנו מתבססות על הגשמים, המעשירים את מי התהום ואת מקורות מי השתיה שלנו, את הגידולים החקלאיים, ואת מזונותינו המושתתים על כל אלה, ולכן מפתח הפרנסה כלול במפתח הגשמים. תיירות, היי-טק ושאר לופט-גשעפטן, שאינם זקוקים לגשם, לא היו קיימים אז.
מה שחז"ל העדיפו לא לראות הם המצבים בהם שלטון אנושי מרעיב אוכלוסיות שלמות בעתות מלחמה, ושום מפתח גשמים אלוהי אינו יכול לפצות על מה שהרוע האנושי יוצר. ועוד, מה שחז"ל לא ידעו בזמנם הוא, שהאדם עתיד להתקדם במדע הרפואה ולסיים אירועי מצוקה של יולדות סיום מוצלח, שלא זכו לו היולדות של תקופת התלמוד. מי שכל מילה של חז"ל היא קודש עבורו יאמר, ככל הנראה, שגם כאשר מציל רופא מיומן ומסור את היולדת – אלוהים מלמעלה פתח את המפתח המתאים.