רֵיחַ שׁוּם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ

רַבִּי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְהֵרִיחַ רֵיחַ שׁוּם, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה אִסְטְנִיס לֹא יָכוֹל הָיָה לִסְבֹּל זֹאת. אָמַר: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם — יֵצֵא. עָמַד ר' חִיָּא וְיָצָא. עָמְדוּ כֻּלָּן מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל ר' חִיָּא, וְיָצְאוּ. בַּשַּׁחַר מְצָאוֹ ר' שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי לר' חִיָּא, וְאָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁצִּעַרְתָּ לְאַבָּא, כְּשֶׁבָּאתָ לְאַחַר אֲכִילַת שׁוּם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל! וַדַּאי שֶׁלֹּא אֲנִי עָשִׂיתִי זֹאת (אֶלָּא קִבֵּל עַל עַצְמוֹ אַשְׁמָתוֹ שֶׁל אַחֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבֻיַּשׁ אוֹתוֹ אָדָם).

ור' חִיָּא מֵהֵיכָן לָמַד אוֹתָהּ דֶּרֶךְ, שֶׁרָאוּי לְחָסִיד שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אַשְׁמָתוֹ שֶׁל אַחֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ? מֵר' מֵאִיר. שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁבָּאָה לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' מֵאִיר, וְאָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֶחָד מִכֶּם, מִבְּנֵי בֵּית מִדְרָשְׁךָ, קִדְּשַׁנִי בְּבִיאָה, כְּלוֹמַר, בָּא עָלַי, וְאָמַר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה זֹאת לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, וְאֵינִי יוֹדַעַת מִי הָיָה, וּרְצוֹנָהּ שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה אוֹ שֶׁיִּפְטְרֶנָּה בְּגֵט. עָמַד ר' מֵאִיר, וְכָתַב לָהּ גֵּט כְּרִיתוּת, וְנָתַן לָהּ, וְאָמַר, שֶׁאַף הוּא בִּכְלַל בְּנֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. מִשֶּׁרָאוּ זֹאת שְׁאָר הַתַּלְמִידִים, עָמְדוּ כֻּלָּם, וְכָתְבוּ כֻּלָּם גֵּט, וְנָתְנוּ לָהּ, וּמִמֵּילָא אוֹתוֹ תַּלְמִיד, שֶׁעָשָׂה הַמַּעֲשֶׂה, גַּם נָתַן לָהּ גִּטָּהּ, וַהֲרֵיהִי אֵפוֹא מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא.

ור' מֵאִיר, מֵהֵיכָן לָמַד דָּבָר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ? מִשְּׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן, מֵהֵיכָן לָמַד דָּבָר זֶה? מִשְּׁכַנְיָה בֶּן יְחִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם, וְיֹאמַר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֶּאֱלֹהֵינוּ, וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת" (עֶזְרָא י, ב), וְאִלּוּ בִּרְשִׁימַת הָאֲנָשִׁים שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת (עֶזְרָא י, יח–מד) אֵין מוֹפִיעַ שְׁמוֹ שֶׁל שְׁכַנְיָה בֶּן יְחִיאֵל, מַשְׁמַע שֶׁהִתְוַדָּה עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים.

בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ

עד כמה אתה מוכן להתאמץ כדי שזולתך לא יתבייש? לא מדובר בהימנעות שלך מלבייש אותו, אלא בהיחלצות למענו גם כאשר אתה אינך הגורם המבייש. הקטע שלפנינו אינו עוסק בהלכות מחייבות. חז"ל קוראים לזה 'דֶּרֶךְ, שֶׁרָאוּי לְחָסִיד שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אַשְׁמָתוֹ שֶׁל אַחֵר'. חסיד, לענייננו כאן, הוא מי שמוכן לעשות את המאמץ הזה, שהחוק אינו דורש ממנו, הוא מי שמוכן לשלם מחיר אישי 'בהתנדבות' כדי שהזולת לא יסבול. בענייני התנהגות מסוג זה משמש חסיד אחד מופת לבאים אחריו. הוא אינו מטיף לכך, ואף המדרש שלנו אינו עושה זאת. הוא רק מספר על חסידים כאלה, ועל מי ששימש להם מופת או מודל לחיקוי.

ר' חיא לא היה מאחרוני התלמידים בבית המדרש. הוא היה מגדולי חכמי דורו של רבי יהודה הנשיא, חברו ויועצו. משלקח על עצמו ר' חיא את האשמה של מי שהכניס ריח שום למקום, הרגישו שאר תלמידי החכמים מאד לא בנוח, וזאת בשל מעמדו הרם. הוא הקדים אותם ביוזמה זאת למרות היותו חכם מוערך, והנורמה ששררה בין החכמים הביאה לכך, שכולם יצאו אחריו, לחלוק עמו את האשמה. מי שלא תפס את העניין היה ר' שמעון, בנו של רבי, שפגש בר' חיא למחרת, ונזף בו. ברגע זה נאלץ ר' חיא להתוודות, כי למעשה לא דבק בו שום אשם.

לפני שניפרד מר' חיא, נקדיש רגע של מחשבה על תוצאות מעשיהם של החכמים, שיצאו כאיש אחד מבית המדרש, והשאירו את רבי לבדו. מה חשב רבי? האם ראה בצעדם של החכמים רק שמירה על כבודו של ר' חיא, או שמא אפשר היה למצוא במעשה זה גם ביקורת כלשהי על הקפדתו היתרה של רבי?

המקרה השני המסופר במדרש, זה ששימש לר' חיא מופת לחיקוי, הוא סיפור רציני הרבה יותר. אשה באה אל בית מדרשו של ר' מאיר, שהוא, על פי כל מה שאנו יודעים, טריטוריה גברית מובהקת, ומספרת לו, שמישהו מבאי בית המדרש שלו 'קידש אותה בביאה' (לא פשוט יותר לומר 'אנס אותה'?). מחד – הוא הצהיר על רצונו לשאתה לאישה (מי שואל אותה בכלל מה היא רוצה?), ומאידך – זהותו לא ידועה לה, כלומר – לא היתה בין השניים היכרות של ממש. האישה לא באה לתנות את צרותיה בפני ר' מאיר, אלא לקבל ממנו פתרון, העומד בסטנדרטים של ההלכה המקובלת. מי יישא אותה לאשה, או, לחילופין, ייתן לה גט? לו היו עוצרים כאן את הסיפור, ומבקשים מאתנו להמשיכו, היינו בוודאי מתארים את החקירה שניהל ר' מאיר בין תלמידיו עד שנתגלה השובב. אבל ר' מאיר יש לו דרך אחרת, שמטרתה מניעת ביוש גם מן האישה וגם מאותו תלמיד חכם שחטא. הוא אומר לה: גם אני אחד מבאי בית המדרש. ראי אותי כאילו אני הוא שבא עליך, ואני מוכן ברגע זה לכתוב לך את הגט. נודע הדבר לשאר החכמים, וממש כמו בסיפור הקודם, הם החליטו לחלוק ביחד באשמה, וכלם כתבו לה גט. יש דבר כזה? באגדות יש! ברור שרק גט אחד הוא הגט החוקי – זה של החכם שסרח, אך הלקיחה הקולקטיבית של האשמה הֵגֵנָה גם על הפרטיות שלו וגם על ר' מאיר, שתלמידיו התביישו לא לשחרר אותו מהאשמה.

חוש הצדק המודרני שלנו תובע, קרוב לוודאי, שהפושע גם ייענש, ולא ייחלץ מעונשו בזכות חבריו, אבל אם מניעת הביוש עומדת באגדה זו במוקד ענייננו, הרי שפתרונו של ר' מאיר ושל תלמידיו הוא פתרון יפה, העונה על בקשתה של האישה, שאין כל רמז בסיפור, שהיא רצתה גם את הוקעתו של מי שבא עליה.