שָׁנִינוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִין לוֹ, מַשְׁמַע: אִם עָשָׂה מִצְוָה בְּפֹעַל – כֵּן. לֹא עָשָׂה — לֹא. וּמַרְאִים סְתִירָה לְמָה שֶׁשָּׁנִינוּ: יָשַׁב, וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה - נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה, אַף שֶׁלֹּא עָשָׂה מִצְוָה בְּפֹעַל מַמָּשׁ! וְעוֹנִים: שָׁם, שֶׁאָמַרְנוּ: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה - אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁיָּשַׁב סְתָם, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ, וְנִצּוֹל מִמֶּנָּה.
ר' חֲנִינָא בַּר פַּפִּי תָּבְעָה אוֹתוֹ גְּבִירָה אַחַת לִזְנוּת. אָמַר דָּבָר שֶׁל לַחַשׁ, וּמִלֵּא אֶת עַצְמוֹ שְׁחִין וּפְצָעִים. עָשְׂתָה הִיא דָּבָר אַחֵר שֶׁל כְּשָׁפִים, וְהִתְרַפֵּא. הָלַךְ וְהִתְחַבֵּא בְּבֵית מֶרְחָץ אֶחָד, שֶׁהָיָה מְסֻכָּן כָּל כָּךְ מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִים, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיוּ בָּאִים בּוֹ שְׁנַיִם יַחַד, אֲפִלּוּ בַּיּוֹם הָיוּ נִזּוֹקִים. לְמָחָר אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: מִי שָׁמַר אוֹתְךָ בַּמָּקוֹם הַמְּסֻכָּן הַזֶּה? אָמַר לָהֶם: הָיוּ שָׁם מַלְאָכִים, שֶׁנִּדְמוּ כְּמוֹ שְׁנֵי אַנְשֵׁי צָבָא, (וְהֵם) שְׁמָרוּנִי כָּל הַלַּיְלָה. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא דְּבַר עֶרְוָה בָּא לְיָדְךָ וְנִצַּלְתָּ הֵימֶנּוּ, וְלָכֵן קָרָה לְךָ נֵס זֶה? שֶׁשָּׁנִינוּ: כָּל הַבָּא דְּבַר עֶרְוָה לְיָדוֹ, וְנִצַּל הֵימֶנּוּ - עוֹשִׂין לוֹ נֵס. נֶאֱמַר "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תְּהִלִּים קג, כ) — כְּגוֹן ר' צָדוֹק וַחֲבֵרָיו. וּמָה מַעֲשֵׂיהֶם?
ר' צָדוֹק תָּבְעָה אוֹתוֹ גְּבִירָה אַחַת לִזְנוּת. אָמַר לָהּ: חָלוּשׁ לִבִּי, וְאֵינִי יָכוֹל, אֵינִי מְסֻגָּל לְכָךְ עַכְשָׁו. הַאִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל, שֶׁאֶתְחַזֵּק בּוֹ? אָמְרָה לוֹ: יֵשׁ כָּאן דָּבָר טָמֵא. אָמַר לָהּ: מָה יֵצֵא מִזֶּה? מָה הֶבְדֵּל יֵשׁ בַּדָּבָר? מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה כָּזֶה - אוֹכֵל גַּם מַאֲכָל כָּזֶה. הִסִּיקָה תַּנּוּר, וְהִנִּיחָהּ בּוֹ לְהִצָּלוֹת אֶת הָאֹכֶל הָאָסוּר. עָלָה וְיָשַׁב בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר. אָמְרָה לוֹ: מָה פְּשַׁר מַעֲשֶׂה זֶה? אָמַר לָהּ: מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה כָּזֶה, נוֹפֵל בָּזֶה, כְּלוֹמַר בְּגֵיהִנֹּם. אָמְרָה לוֹ: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדַעַת, שֶׁכָּל כָּךְ חָמוּר הַדָּבָר בְּעֵינֶיךָ, לֹא הָיִיתִי מְצַעֶרֶת אוֹתְךָ.
רַב כָּהֲנָא הָיָה מוֹכֵר סַלֵּי נָשִׁים קְלוּעִים מִסַּנְסִנֵּי דֶּקֶל. תָּבְעָה אוֹתוֹ גְּבִירָה אַחַת לִזְנוּת. אָמַר לָהּ: אֵלֵךְ, אֲקַשֵּׁט אֶת עַצְמִי לִפְנֵי כֵן. עָלָה לַגַּג, וְנָפַל מֵהַגַּג לָאָרֶץ. בָּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וְקִבֵּל אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ לְרַב כָּהֲנָא: הִטְרַחְתָּ אוֹתִי אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה כְּדֵי לָבוֹא אֵלֶיךָ לְהַצִּילְךָ! אָמַר לוֹ: מִי גָּרַם לִי לְהַגִּיעַ לִידֵי מַעֲשֶׂה זֶה, אִם לֹא הָעֲנִיּוּת, שֶׁהָיִיתִי נִזְקָק לְהִתְעַסֵּק בְּעִסּוּק כָּזֶה עִם נָשִׁים, נָתַן לוֹ אֵלִיָּהוּ סַל מָלֵא דִּינָרִים, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ עוֹד לַעֲסֹק בְּכָךְ.
בבלי קידושין עפ"י שטיינזלץ
הכלל המשנאי אומר, כי על מעשה טוב מקבל האדם גמול, ואילו על הימנעות מעבירה אין מגיע לאדם כל גמול. כלל זה תקף כל עוד לא מועמד האדם בפני פיתוי של ממש, ואז ההימנעות מעבירה היא מעשה אקטיבי של מלחמה בַּיֵּצֶר. שלושה הסיפורים הבאים מהללים חכמים, שהצליחו לעמוד בפני הגדול שבפיתויים – מטרונה, גבירה, המציעה להם בילוי משותף של אהבים.
סיפורים אלה מזכירים צ'יזבטים של מילואימניקים. גם אם הבסיס העובדתי לסיפורים האלה לא היה מוצק, הרי שהוא שֵׁרֵת היטב את הפנטזיות של תלמידי החכמים. מחד – ההנאה מההצעה המפתה את הדמיון הגברי, ומאידך – הטפיחה העצמית על השכם בזכות כושר ההתאפקות המופלא של התלמיד החכם.
יחסם של חז"ל לסטוצים המוצעים לחכמים ברור מאד. הם מכנים אותם בשם 'זְנוּת'. בשלושת הסיפורים אין החכם נכנע ליצר. הוא נלחם בו ומנצחו.
ר' חנינא בר פפי ניחן בכישורים מאגיים. כדי להתחמק מהגבירה הפתיינית הוא אומר לחש, הגורם לגופו להעלות פצעים, האמורים לעורר בגבירה דְּחִיָּה. אבל גם היא אינה קוטלת קנים. גם לה יש ידע מאגי. הלחש שלה מרפא את ר' חנינא, והיא מחדשת את ההתקפה עליו. כעת בורח הגבר אל בית המרחץ, מקום בו אישה אינה יכולה לרדוף אחריו. אבל בית המרחץ, כמוסד של תרבות הגויים, חושף את המבקר העירום לסכנות אחרות (אין בסיפור פירוט מהן אותן סכנות), ולולא היו שם שני מלאכים בדמות אנשי צבא – היה ר' חנינא יוצא מבית המרחץ בשן ועין. החכמים, השומעים את סיפורו של ר' חנינא, מנחשים, כי נס נעשה לו בזכות המאבק העיקש שלו במה שהם מכנים 'ערווה'.
ר' צדוק, הפוגש גם הוא בגבירה פתיינית, מנסה להוציא גימל ולהראות לה פְּטוֹר בשל לב חלש. הוא מבקש מהאישה לאכול משהו, שיחזק את לבו, מה שמרמז על האפשרות, שהוא עומד להיכנע לפיתוי, או שפשוט ביקש להרויח זמן. כשמציעה לו הגבירה להכין עבורו ארוחה, היא מציינת בגילוי לב, שאצלה לא מגישים אוכל כשר. אומר לה ר' צדוק: ממילא עמדתי לעבור עבירה חמורה יותר, אז מה כבר יכול לקרות לי, אם אטעם אוכל ללא חותמת בד"צ? משך הזמן שקיבל להמתין לסעודתו שתתבשל הספיק להרגיע את יצרו, והוא אוזר עוז, וקופץ לתוך תנור הבישול (עוד מוטיב מוכר מסיפורי פיתויים ומלחמה ביצר), אולי כדי להעניש את עצמו על החטא שחשב לבצע. 'רגע, אם אתה כל כך צדיק, למה לא אמרת זאת מקודם?' – אומרת האישה, שמכבדת, בניגוד למצופה, את הצדיקות שלו.
רב כהנא לא חיפש הרפתקאות, אבל העוני הוביל אותו למצוא את פרנסתו במכירת סלים לנשים. עוד אישה ועוד אישה, ולבסוף הוא פוגש בגבירה, המציעה לו את מה שהציעו השתיים הקודמות לתלמידי החכמים האחרים. הוא לא יודע להגיד 'לא', והפתרון שהוא מוצא למצוקתו זו הוא פתרון רדיקלי – הוא מבקש מהאישה רגע לקשט עצמו לקראת הסטוץ (ליישר את החולצה? לשטוף את הגוף קלות במים? להתבשם? מי יודע...), עולה לגג הבית שלה, ומפיל עצמו למטה. אכן, צדיק, גם אם יכול היה להתחמק מהצרה הזאת בלי לוותר על חייו. כמו באגדות מגיע אליהו הנביא בטיסה מדוייקת, וקולט אותו בזרועותיו שבריר שניה לפני שהוא מתרסק אל הקרקע. את המבצע הזה עשה אליהו למרות שהיה רחוק מהמקום ארבע מאות פרסה, והוא נוזף ברב כהנא על שהטריח אותו. רב כהנא מצטדק, באומרו שהעֲנִיּוּת היא שגרמה לו להסתבך. לוּ היתה הפרנסה בשפע, לא היה מכתת רגליו בין בתי הגבירות למכור להן סלים. אליהו לא מתווכח אתו על הבחירות שהוא עשה, ובכלל זה ההחלטה להתאבד, והוא מעניק לו סכום כסף, שיספיק לו לזמן רב, בו לא יצטרך לנהל אורח חיים כל כך מסוכן...
ואנחנו שואלים בערגה: אז איפה, איפה הן הבחורות האלה?