"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה." (בראשית ט"ו)
"וַעֲלָטָה הָיָה". 'עֲלָטָה' - לְשׁוֹן נְקֵבָה, 'הָיָה' - לְשׁוֹן זָכָר, אֶלָּא רַבּוֹתֵינוּ אַנְשֵׁי עִיר הַקֹּדֶשׁ, פֵּרְשׁוּ עֲלָטָה אַמִּיטְתָּא, וְהִיא מַרְאִית עֲרָפֶל, וַעֲרָפֶל לְשׁוֹן זָכָר, וְזֶה הָעֲרָפֶל נִרְאָה לוֹ בָּעֶרֶב, אַחַר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
"וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה". כְּלוֹמַר בֵּין הַבְּתָרִים הָאֵלֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים כְּשִׁמּוּעָן, שֶׁעָבַר כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בֵּין הַבְּתָרִים הָאֵלֶּה כְּדֶרֶךְ כּוֹרְתֵי בְּרִית, אֲפִלּוּ הֲכִי (אפילו כך) צְרִיכִין אָנוּ לֵדַע מִתּוֹכָהּ עִקַּר עִנְיָנָהּ, כִּי אַחַר שֶׁהֶרְאָהוּ כַּפָּרַת קָרְבָּנוֹת, הֶרְאָה עֹל ד' מַלְכֻיוֹת, עוֹד בָּעֶרֶב הֶרְאָהוּ דִּין גֵּיהִנֹּם, שֶׁהִיא מְלַהֶטֶת כְּתַנּוּר אֵשׁ וּמְעַנֶּנֶת וּמַחְשֶׁכֶת רִשְׁעֵי עוֹלָם, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁפְּנֵיהֶם דּוֹמִין כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְדֻגְמָא לַדָּבָר "נְאֻם ה', אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן, וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם" (יְשַׁעְיָה לֹא ט):
"וְלַפִּיד אֵשׁ". הֶרְאָהוּ תּוֹרָתוֹ הַתְּמִימָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דְּבָרִים לג ב), וְכָתוּב בּוֹ "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת וְאֶת הַלַּפִּידִים" (שְׁמוֹת כ טו):
מדרש שכל טוב, איטליה, המאה ה-12
מדרש שֵׂכֶל טוב הוא פירוש על התורה שחיבר רבי מנחם בן שלמה. רבי מנחם נולד בערך בשנת 1100, ושימש כראש ישיבה בעיר רומא. בנוסף לחיבורו זה חיבר המחבר גם ספר דקדוק בשם אבן בוחן. את הספר 'מדרש שכל טוב' חיבר ר' מנחם בשנת 1139.
קטע זה מבאר את פרק ט"ו בבראשית, פרק המתאר את טקס הברית בין הבתרים, שהוא החוויה הויזואלית הראשונה שחווה אברם כהתגלות אלוהית. עד עתה דיבר אליו ה', אך לא נתגלה לו במראה חזותי. התיאור דרמטי מאד, ור' מנחם מוצא לנכון לבאר כמה חלקים שלו, וביניהם הפסוק הנזכר לעיל.
תחילה תוהה ר' מנחם על חוסר ההתאמה המגדרית בין 'עלטה' ל'היה'. הסברו דחוק מעט. הוא אומר, כי המילה 'עלטה' אינה מתארת אפלה, כי אם ערפל, ו'ערפל' היא מילה במין זכר.
זמן תחילת אירוע ההתגלות הוא ה'עֶרֶב, אַחַר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת', אותו זמן גבולי שבין יום ללילה. בשעה מיוחדת זו נראה הכל די מטושטש, וזה, אולי, הערפל אליו מתייחס הפרשן.
ר' מנחם מציין, שבתרי החיות מוכרים לנו כאביזר ידוע של טקסי כריתת ברית. ה'גזרים' הם הבתרים של החיות, ובין שאר התפקידים שהם ממלאים, הם גם קרבנות כפרה.
'הַדְּבָרִים כְּשִׁמּוּעָן' – זה פשט הדברים, ור' מנחם סבור שאותו פשט אומר כי האל עבר בכבודו ובעצמו בין הבתרים.
משמעות טקסית נוספת לבתרים של ארבע החיות המוזכרות בפרק, הלא הם "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר וְגוֹזָל" (תור וגוזל יכולים להימנות כחיה אחת, אם נרצה), היא הרמז לארבע מלכויות שיעשו לנו חיים קשים – הלא הן בבל, פרס, יוון ורומי. זו כבר פרשנות ברוח המדרש, אך היא מקבלת השראה מנבואות דניאל. המלכות הרביעית אינה תמיד רומי. בחלק מתפוצות ישראל היתה המלכות הרביעית מלכות ישמעאל – האיסלאם. מכל מקום, מסורות אלה איפשרו למחזיקים בהן לצייר לעצמם תמונת העבר, ההווה והעתיד של עמנו – עד לאחרית הימים. על פי מדרש שכל טוב, כל זה נאמר כבר בברית בין הבתרים.
ר' מנחם מזכיר לנו כי 'לפיד האש' לא הסתפק במופע חד-פעמי בברית בין הבתרים. הוא שב ומככב גם במעמד הר סיני. אורו כה חזק, שבני ישראל רואים אפילו את הקולות... לפיד האש מסמל גם את אישה של גיהנום, אשר תבער באחרית הימים בצלסיוסים גבוהים במיוחד עבור הרשעים שבתוכנו, וגם את אישה של תורה, אש הדת. נוסיף מהרהורי לבנו, ונאמר כי אותה אש התורה היא מנוע רב עוצמה חיובית כל עוד היא בוערת בליבותיהם של המאמינים, אך כוח רב יש בה להשחית, כאשר מפנים אותה המאמינים כלפי מאמיני דת אחרת.