"טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" (מִשְׁלֵי טו יז): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כְּנֶגֶד מִי אָמַר שְׁלֹמֹה פָּסוּק זֶה? כְּנֶגֶד שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁפְּגָעוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד מִמַּלְכוּתוֹ, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה. פָּגְעוּ בּוֹ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ. בָּא אֶחָד מֵהֶם, נִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אִם רְצוֹנְךָ, גַּלְגֵּל עִמִּי הַיּוֹם'. מִיָּד הָלַךְ עִמּוֹ, וְהֶעֱלָהוּ לָעֲלִיָּה וְזָבַח שׁוֹר, הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַטְעַמִּים רַבִּים, וְהִתְחִיל מַשְׁמִיעַ לוֹ דִּבְרֵי מַלְכוּתוֹ, וְאָמַר לוֹ 'זוֹכֵר אַתָּה שֶׁעָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ בְּיוֹם פְּלוֹנִי כְּשֶׁהָיִיתָ מֶלֶךְ?' מִיַּד, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ יְמֵי מַלְכוּתוֹ, הִתְחִיל בּוֹכֶה וְגוֹעֶה, וְכֵן כָּל אוֹתָהּ הַסְּעוּדָה, עַד שֶׁעָמַד מִשָּׁם שָׂבֵעַ מִבְּכִיָּתוֹ. לְמָחָר פָּגַע בּוֹ חֲבֵרוֹ, הִתְחִיל מִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, רְצוֹנְךָ שֶׁתְּגַלְגֵּל עִמִּי הַיּוֹם?' אָמַר לוֹ 'שֶׁמָּא אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה חֲבֵרְךָ אֶתְמוֹל?' אָמַר לוֹ 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִישׁ עָנִי אֲנִי, אֶלָּא אִם רְצוֹנְךָ גַּלְגֵּל עִמִּי הַיּוֹם בִּמְעַט יָרָק שֶׁיֵּשׁ לִי'. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ לְבֵיתוֹ, רָחַץ לוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהֵבִיא לוֹ מְעַט יָרָק, וְהִתְחִיל אוֹתוֹ הָאִישׁ מְנַחֲמוֹ, וְאָמַר לוֹ 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שְׁבוּעָה נִשְׁבָּע הקב"ה לְאָבִיךָ שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק מְלוּכָה מִזַּרְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים קלב יא): "נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת, לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה, מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ", אֶלָּא כָּךְ הוּא דַּרְכּוֹ שֶׁל הקב"ה, מוֹכִיחַ וְחוֹזֵר וּמוֹכִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ג יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה", אֲבָל הקב"ה מַחְזִירְךָ לְמַלְכוּתְךָ'. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע שְׁלֹמֹה כָּךְ, מִיַּד נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְשָׂמַח מֵאוֹתָהּ סְעוּדָה שֶׁל יָרָק, וְעָמַד מִשָּׁם שָׂבֵעַ. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי אַבּוֹן בֶּן בִּנְיָמִין בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כֵּיוָן שֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה לְמַלְכוּתוֹ, כָּתַב בְּחָכְמָתוֹ "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם" שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל הֶעָנִי "מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" שֶׁהֶאֱכִילַנִי אוֹתוֹ עָשִׁיר שֶׁהִזְכִּירַנִי צַעֲרִי.
מדרש משלי
כיצד יוצרים סיפור מפתגם? לפנינו דוגמה נהדרת. הפתגם "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" (מִשְׁלֵי טו יז) ממש מזמין את חז"ל להעלות בדמיונם סיפור מחייו של שלמה, כאילו סיפור זה לימד אותו את הלקח, שזוקק לפתגם קצר וממצה.
הסיפור שלפנינו משתלב בסיפור הגדול על שלמה, שהורד מגדולתו על ידי אשמדאי מלך השדים, סיפור חז"לי (בבלי גיטין) ששאב את השראתו מפסוק בקהלת פרק א': "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָים". 'הייתי מלך' – משמע ברגע זה אינני מלך. על פי סיפור מסגרת זה הושלך שלמה על ידי אשמדאי אל הרחוב, וסבב ברחובות כאיש חסר כל, עד שהצליח לשוב ולכבוש את כס המלכות ולהוריד את אשמדאי משם.
המדרש הקטן שלנו מספר על שני אנשים שפגש שלמה באותם ימים קשים, ולמרבה הפלא שניהם זיהו אותו, לא התנכרו לו, וביקשו לארח אותו בביתם, אלא שהעשיר מבין השניים משפיע על שלמה מכל טוב (שור אבוס, על פי הפתגם ממשלי) ובחוסר טקט מזעזע הוא מזכיר למלך המודח את ימי העבר שלו, אולי כדי להתפאר במה שיש לו לעומת הדלות של שלמה בהווה. דווקא העני, שיש לו להציע לשלמה רק ארוחת ירק צנועה, מבין לנפשו של המלך המיואש, ובמקום לדבר על העבר, הוא מעדיף לעודד את המלך ולומר לו, שיהיה עתיד טוב יותר, שאלוהים לא ישכח אותו, שכסאו יוחזר לו, וכי בניו וצאצאיו יזכו, כפי שהבטיח לו האל, לשבת על כס המלכות עוד דורות רבים.
וכך קושרים חז"ל בין הפסוק ממשלי לפסוק מקהלת ולמדרש ממסכת גיטין, נולד סיפור עממי חביב, הרוצה ללמדנו לקח אודות האמפתיה המתבקשת תוך עשיית מעשה צדקה.
ואם יש לנו חוש הומור מתאים, זכינו בעוד ניב לשוני המתאים לתחביבי זמננו: " גַּלְגֵּל עִמִּי הַיּוֹם בִּמְעַט יָרָק". מפלגת 'עלה ירוק' יכולה לרשום ניב זה כמוטו לנייר המכתבים שלהם.