מִנַּיִן דְּבָרִים אֵלֶּה, שֶׁאֵין אָדָם יוֹצֵא בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן? שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים: נֶאֱמַר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר..." (וַיִּקְרָא כג, מ), "וּלְקַחְתֶּם" מַשְׁמָעוֹ: שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה בְּיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד. "לָכֶם" מַשְׁמָעוֹ: מִשֶּׁלָּכֶם — לְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה מַמָּשׁ, שֶׁאָז שׁוּב אֵינוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אֶלָּא שֶׁלּוֹ.
וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְר' יְהוֹשֻׁעַ וְר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְר' עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה בִּימֵי חַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא הָיָה לוּלָב אֶלָּא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד, שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז. נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְיָצָא בּוֹ יְדֵי חוֹבָה, וּנְתָנוֹ לְר' יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ ר' יְהוֹשֻׁעַ, וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ לר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לְר' עֲקִיבָא. נְטָלוֹ ר' עֲקִיבָא, וְיָצָא בּוֹ, וְהֶחֱזִירוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל.
מַדּוּעַ הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶת סוֹף הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהֶחֱזִירוֹ ר' עֲקִיבָא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל? שֶׁהֲרֵי לְעִקַּר הָעִנְיָן דַּי לָנוּ בְּסִפּוּר כֵּיצַד יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָם בְּמַתָּנָה. וּמְשִׁיבִים: דָּבָר בְּדֶרֶךְ אַגָּב הִשְׁמִיעַ לָנוּ, כִּי מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר - שְׁמָהּ מַתָּנָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֹאשׁ הִתְנָה שֶׁמַּתָּנָה זוֹ תֻּחְזַר אֵלָיו, כֵּיוָן שֶׁנּוֹתֵן אוֹתָהּ לְפִי שָׁעָה בְּמַתָּנָה - הֲרֵי זוֹ קְרוּיָה מַתָּנָה גְּמוּרָה.
וּכְעֵין זֶה אָמַר רָבָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵא לָךְ אֶתְרוֹג זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי", וּנְטָלוֹ זֶה, וְיָצָא בּוֹ, אִם הֶחֱזִירוֹ לְאַחַר מִכֵּן לַנּוֹתֵן - יָצָא בּוֹ יְדֵי חוֹבָה. לֹא הֶחֱזִירוֹ - לֹא יָצָא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא קִיֵּם אֶת הַתְּנַאי, נִמְצָא שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ זְכוּת בְּמַתָּנָה.
וְשׁוֹאֲלִים עוֹד: לָמָּה לִי לוֹמַר וּלְסַפֵּר בְּלוּלָב זֶה, שֶׁלְּקָחוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּאֶלֶף זוּז? וּמְשִׁיבִים: לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה מִצְווֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶן, שֶׁשִּׁלֵּם סְכוּם עָצוּם זֶה לִקְנוֹת בּוֹ לוּלָב.
בבלי סוכה
אם אני נותן לך מתנה, תוך התנייה ברורה שאני מצפה שאתה תתן לי אותה במתנה בחזרה, האם זו מתנה באמת? רובנו נאמר כי זו אינה בכלל מתנה. כשאנו מעניקים מתנה, אנו מוכנים לוותר על משהו שהוא שלנו, או שקנינו בכספנו, כדי להיטיב עם מישהו אחר. אבל חז"ל רואים את הדבר אחרת.
הסיפור חביב מאד: ארבעה חכמים היו בספינה בעת חג הסוכות, ורק לאחד מהם היה לולב, ועוד לולב יקר במיוחד, כיאה לרבן גמליאל, שהיה עשיר ומכובד מאד. רבן גמליאל רצה לכבד את שלושת חבריו במצוות נטילת הלולב. הוא העניק לאחד מהם את הלולב במתנה. זה קיים את המצווה, ולאחר מכן העניק את הלולב לחכם השלישי. הרביעי, לאחר שקיים גם הוא את המצווה, העניק את הלולב במתנה לרבן גמליאל, וכך שב הלולב של אלף זוז לידי בעליו המקוריים.
ולמה כל זה? אומרים חכמים, כי אין אדם יכול לקיים את מצוות נטילת הלולב בלולב שאינו שייך לו, כמו לולב שאול או גזול. מדוע? במדרש שלנו אין מופיע הסבר פרט לביאור חוק התורה. אנו יכולים להעריך, כי המאמץ של חיפוש לולב נאה והנכונות לשלם כסף עבורו מקנים למצוות נטילת הלולב ערך נוסף.
האם שרשרת המסירה של הלולב, שנתבצעה על ידי ארבעת החכמים, היתה בגדר התחכמות, כלומר לא חוקית בעיני ההלכה? המדרש אומר שלא. אפילו אם אתה מתנה במילים את הענקת המתנה בכך שתקבל אותה בחזרה – עדיין זו העברת בעלות. חכמים מחמירים וקובעים, כי אם קיבלת בהתניה כזאת לולב, קיימת בו את מצוות נטילת לולב, ולא הענקת אותו בחזרה למי שנתן לך – לא יצאת ידי חובת המצווה! מכאן ניתן להבין, שרבן גמליאל יכול היה לסמוך על חבריו, שישיבו לו את הלולב, וכי הענקתו במתנה לא היתה מלווה באפשרות שאולי לא יקבלו בחזרה.
בעיני זו אינה הענקת מתנה, אבל מדוע אתווכח עם חכמים מלפני אלפיים שנה?
וכעת לכמה הברקות לשוניות:
תחילה להסברם של החכמים את חוק התורה: מהצירוף 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם' מסיקים חכמים כי מדובר בארבעה מינים השייכים למקיים המצווה, ומכאן שאין אדם יכול לקיים את המצווה בארבעה מינים שלא קנה אותם לעצמו.
את עניין ההתניה לקבל בחזרה את הלולב תולים חז"ל במילה 'מתנה', שצלצולה מזכיר מאד את המילה 'תנאי' או 'התניה', ששלוש מילים אלה כולן קשורות בשורש נ.ת.נ. מכאן שלתת דבר מה תוך התניה, שנקבל את הדבר בחזרה, אינו מבטל את העברת הבעלות ואת השבת הבעלות. הדבר מזכיר את מכירת החמץ לגוי, המלווה בהבנה, שבתום הפסח ימכור לנו הגוי את החמץ בלי לנסות לעשות רווח מהדבר.
נזכיר גם את הביטוי 'לצאת ידי חובה', שעבר שינוי משמעות מאז ועד היום. בתקופת המשנה והתלמוד מדובר היה בפעולה חוקית לחלוטין בעיני ההלכה, שהיא קיום מצווה כלשהי יצאת ידי חובה – משמע קיימת את המצווה כהלכה. כיום מתלווה לביטוי גוון שלילי כלשהו. כשאנו עושים משהו כדי לצאת ידי חובה, אנו עושים את המינימום ובלי התכוונות, רק שלא יגידו שלא עשינו...
האם קניית לולב באלף זוז יש בה משום התנשאות או התפארות? הספרות היהודית מלאה במעשיות אודות אנשים, שקנו אתרוג במחיר אסטרונומי, או שוויתרו על אתרוג כזה כדי לקיים מצווה חשובה יותר, כמו השאת יתומה ענייה. רבן גמליאל היה עשיר ומכובד (נשיא הסנהדרין), ויכול היה להרשות לעצמו גינונים של עשירים. המדרש שלפנינו מראה צד אחר שלו, את נכונותו לחלוק את הלולב עם חכמים אחרים, גם אם הענקתו במתנה היתה תוך ציפייה לקבלו בחזרה. נשים לב, שר' יהושע, שקיבל מידיו את הלולב, לא החזירו לרבן גמליאל, כי אם העניק אותו לחכם אחר. בזאת הבהיר ר' יהושע לרבן גמליאל כי מתנתו היא ממש מתנה, וכי זכותו להעניקה למי שירצה.
רבן גמליאל שימש, לבטח, דוגמה בהתנהגותו, ועל כן ראוי להזכיר, שהוא הוא שביקש להיקבר בתכריכי פשתן פשוטים, ובזאת הכשיר מנהג, שהקל על פשוטי העם, שכרעו תחת נטל המנהג הקודם של קבורה בתכריכים יקרי ערך.