אֶחָד מֵאַתּוּנָה בָּא לִירוּשָׁלַיִם. מָצָא תִּינוֹק אֶחָד, וְנָתַן לוֹ פְּרוּטוֹת. אָמַר לוֹ: לֵךְ, וּמְצָא, וְהָבֵא לי מָה שֶׁאֹכַל, וְאֶשְׂבַּע, וְאוֹתִיר, וְאֶטֹּל לַדֶּרֶךְ! הָלַךְ הַתִּינוֹק, וְהֵבִיא לוֹ מֶלַח. אָמַר לוֹ: מֶלַח אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתָּבִיא לִי? אָמַר לוֹ: וְלֹא כֵן אָמַרְתָּ לִי "לֵךְ וְהָבֵא לי מָה שֶׁאֹכַל, וְאֶשְׂבַּע, וְאוֹתִיר, וְאֶטֹּל לַדֶּרֶךְ"? חַיֶּיךָ, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה שֶׁתֹּאכַל, וְתִשְׂבַּע, וְתוֹתִיר, וְתִטֹּל לַדֶּרֶךְ.
אֶחָד מֵאַתֵּינַס בָּא לִירוּשָׁלַיִם. מָצָא תִּינוֹק אֶחָד, וְנָתַן לוֹ פְּרוּטוֹת, אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא בֵּיצִים וּגְבִינוֹת. כְּשֶׁבָּא אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי אֵיזוֹהִי גְּבִינָה שֶׁל עֵז לְבָנָה, וְאֵיזוֹהִי שֶׁל עֵז שְׁחֹרָה? אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק: אַתָּה אָדָם זָקֵן. הַרְאֵנִי אַתָּה אֵיזוֹהִי בֵּיצָה שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת לְבָנָה, וְאֵיזוֹהִי שֶׁל שְׁחֹרָה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּמָצָא תִּינוֹק אֶחָד, וּבְיָדוֹ כְּלִי מְכֻסֶּה. אָמַר לוֹ: מַה בְּיָדְךָ מְכֻסֶּה בִּכְלִי זֶה? אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיְתָה אִמָּא רוֹצָה, שֶׁתֵּדַע מָה שֶׁיֵּשׁ עִמִּי, לֹא הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִי: "כַּסֵּהוּ".
איכה רבה
שלושה הסיפורים הם חלק מקבוצה גדולה יותר של סיפורים, שנועדו להרשים אותנו בחוכמתם של ילדי ירושלים, ולספר לנו כמה היה החורבן של ירושלים מעציב, שכן עם העיר אבדה גם תרבותה.
אמנם רומא היא שהחריבה את ירושלים, אבל חז"ל מעמידים בסיפורים אלה מול ילדיה החכמים של העיר את חכמי אתונה דוקא. רומא, שהיתה גדולה וחזקה, ייסדה את תרבותה על המורשת ההלניסטית, אותה יצגה אתונה, עירם של חכמים כה רבים. כדי להדגיש את גדולתה של התרבות היהודית הירושלמית מציגים חז"ל מול האורח האתונאי דוקא ילדים, ואם אלה ניחנו בחריפות שכל, שעמדה בכבוד מול קושיות האתונאי, זקני ירושלים לא כל שכן.
הילד הירושלמי, הפוגש בזר האתונאי בסיפור הראשון, הוא ילד עני. האורח נותן לו פרוטות, ושולח אותו לקנות עבורו מזון משביע בכמות, שתספיק גם להמשך דרכו של הזר אחרי הארוחה. הילד לא מתבלבל, ומה שהוא מביא מעלה תמיהה גדולה אצל האתונאי – מלח! לשאלתו של הזר מסביר הילד, כי המלח עונה בדיוק על כל הדרישות: הוא טוב למאכל, הוא משביע, שכן לא ניתן לאכול ממנו הרבה, וכך נותר גם מלח כצידה לדרך, מזון שגם לא יתקלקל ללא קירור. ברור, כי לא לכך התכוון האתונאי. הילד הביא לו תבלין ולא ארוחה, אך התחכמותו זו של הילד רומזת לכך, שגם הוראות פעולה יש לתת בהקפדה, ולא לצפות שיבינו בדיוק למה אתה מתכוון. מה צריך היה לומר האתונאי לילד? 'הבא לי לחם, גבינה ויין', או, אולי 'קח אותי לבית אוכל'. האם הפגין הילד חוכמה? ללא ספק. האם היה במעשהו מעין התגרות בזר? ללא ספק.
האורח בסיפור השני כבר מעט יותר חכם (או זהיר... שמא שמע את הסיפור הראשון?), והוא מבקש מהילד הירושלמי להביא לו ביצים וגבינות. רק לאחר ששב הילד עם מוצרי המזון, נזכר האיש לברר, אם הגבינות שקיבל הן של חלב עזים שחורות או לבנות. למה התכוון האורח? האם באמת סבר, כי יש הבדל בין חלבן של עזים שחורות לזה של לבנות? האם פשוט התעניין בסוג העזים, שמגדלים באזור ירושלים? או אולי ניסה לעורר דו-שיח מתחכם עם הילד, שמילא בתבונה ובחריצות את משימתו, וניסה להביך את הילד? מכל מקום – הילד לא היה פראייער. קרוב לודאי, שלא היה לו מושג אם חלב העזים מקורו בעזים לבנות או שחורות, או אולי סבור היה, ובצדק, שצבען של העיזים אין לו כל קשר עם טיב החלב ועם טיב הגבינה שלו. מכל מקום, הילד בוחר בתגובה היהודית הטיפוסית. על שאלתו המכשילה של הזר הוא משיב בשאלה משלו, אודות הביצים שהביא: האם אלה ביצים של תרנגולת לבנה או של שחורה?
אני נזכר באמירה אנטי-גזענית ידועה אודות שלדיהם של אנשים, שעורם לבן, שחור, צהוב או אדום – צבע השלדים כולם - לבן.
תשובתו החכמה של הילד אינה רומזת בכיוון זה, אבל יתכן שיש בה ביקורת סמויה על הפילוסופיה היוונית, שחז"ל סבורים כי היא עוסקת לפעמים בשאלות חסרות ערך, כמו צבע שערן של העזים, שאת הגבינה מחלבן אנו אוכלים.
חז"ל יודעים לצחוק גם על עצמם, וכך אנו למדים מהסיפור השלישי על ר' יהושע, שלמד את הלקח שלו מפי ילד (ירושלמי? לא נאמר...), שפגש בדרך, כשהוא, הילד, נושא כלי מכוסה. ר' יהושע רצה לגלגל שיחה עם הילד, ושאלו מה בכלי המכוסה. הילד סבור היה כי שאלתו של ר' יהושע היא חדירה לפרטיות, ועל כן ענה לו, כי לו היתה אמו רוצה, שהכל ידעו מה בכלי, לא היתה מניחה עליו מכסה. יכול היה הילד להגיב אחרת - להסיר את המכסה, ולגלות בו נמצא בו, בסיר, אך הוא מצא לנכון למנוע מהשואל את המידע, שלמעשה אינו נחוץ לו. בזאת יתכן, כי נאמר לנו משהו דומה למסר של הסיפור הקודם – אל תשאל שאלות חסרות ערך! מילים הן זולות, אבל גם ל-small talk יש מחיר. הוא מסיט את תשומת לבנו ואת מחשבותינו מעניינים חשובים באמת.
שלושת הילדים מפגינים לא רק חוכמה, אלא גם אומץ לב או אסרטיביות מול אדם מבוגר, ואפילו מול אדם מכובד. שילוב של אינטלקט עם עצמאות מחשבתית וכבוד עצמי הוא מתכון משובח להצלחה בעתיד.
ואלה הילדים, שעל אובדנם בחורבן ירושלים מקוננים חז"ל.