מַטְרוֹנָה אֶחָת שְׁאֵלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא: מַהוּ שֶׁכָּתַב "יְהַב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין" (נוֹתֵן אֶת הַחָכְמָה לַחֲכָמִים ) (דניאל ב כא). לְטִפְּשִׁים הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אִם יָבוֹאוּ אֶצְלֵךְ שְׁנַיִם, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהֵן צְרִיכִין לִלְווֹת מִמֵּךְ מָמוֹן, לְאֵי זֶה מֵהֶם אַתְּ מַלְוָה? אָמְרָה לוֹ: לֶעָשִׁיר. אָמַר לָהּ: וְלָמָּה? אָמְרָה לוֹ: שֶׁאִם יֶחְסַר, יִהְיֶה לוֹ מָמוֹן שֶׁיִּפְרַע. אֲבָל עָנִי, אִם יְאַבֵּד מְעוֹתַי, מֵהֵיכָן יִפְרַע. אָמַר לָהּ: יִשְׁמְעוּ אָזְנַיִךְ מַה שֶׁפִּיךְ מְדַבֵּר. כָּךְ, אִם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן חָכְמָה לְטִפְּשִׁין, הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כִּסְּאוֹת וּבִמְבוֹאוֹת מְטֻנָּפוֹת וּבְבָתֵּי מֶרְחֲצָאוֹת, וְאֵין מִתְעַסְּקִין בָּהּ. אֶלָּא נְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲכָמִים, שֶׁיְּהוּ יוֹשְׁבִין בִּישִׁיבַת זְקֵנִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹסְקִין בָּהּ. לְכָךְ כְּתִיב: "וַאֲמַלֵּא", מָלֵא מִי שֶׁהָיָה בּוֹ כְּבָר חָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. הַחֶנְוָנִי הַזֶּה, אָדָם הוֹלֵךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ דְּבַשׁ אוֹ שֶׁמֶן וּמוּרְיָס, כְּשֶׁהַחֶנְוָנִי פִּקֵּחַ, מֵרִיחַ בְּכֵלִים.אִם הָיָה שֶׁל יַיִן, נוֹתֵן לְתוֹכוֹ יַיִן. כֵּן כְּלִי שֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל דְּבַשׁ וְשֶׁל מוּרְיָס. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁרוֹאֶה בָּאָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חָכְמָה, מְמַלְּאוֹ. הֲוֵי, "וַאֲמַלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ", שֶׁכְּבָר הָיָה בּוֹ:
(תנחומא)
שני קטעים מקראיים משמשים רקע ליצירת המדרש הנחמד הזה. הראשון – משמות ל"א, ובו מודיע ה' למשה, כי בחר בבצלאל לנהל את מלאכת המשכן, ולצורך זה ימלא אותו ברוח אלוהים, ובחכמה ובצ'ופארים רבים נוספים. ניתן בהחלט לקרוא את הקטע מעט אחרת, ולהבין את 'ואמלא' כ'מילאתי', כלומר – ה' אומר כי הוא העניק לבצלאל חכמה, ועל כן הוא יתאים למלאכת המשכן.
וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה.
הקטע השני נלקח מפרק ב' בספר דניאל, בו אומר דניאל (בתרגומו לעברית של גורדון):
יְהִי שֵׁם הָאֱלֹהִים מְבֹרָךְ, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, אֲשֶׁר הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה שֶׁלּוֹ הִיא. וְהוּא מְשַׁנֶּה אֶת הָעִתִּים וְאֶת הַזְּמַנִּים, מַעֲבִיר מְלָכִים וּמֵקִים מְלָכִים, נוֹתֵן אֶת הַחָכְמָה לַחֲכָמִים, וְאֶת הַמַּדָּע לְיוֹדְעֵי בִינָה. הוּא מְגַלֶּה אֶת הָעֲמֻקּוֹת וְאֶת הַנִּסְתָּרוֹת, יוֹדֵעַ מַה שֶׁבַּחֹשֶׁךְ, וְהָאוֹר עִמּוֹ שָׁרוּי.
עם הפסוק הזה בדניאל מתפלפלת אותה מטרונה, השואלת את ר' יוסי בן חלפתא, בן הדור הרביעי של התנאים, היושב בציפורי (שם ישנן מטרונות לרוב...), מדוע הולך האל לתת חוכמה לחכמים, הלא להם כבר יש חוכמה, ואילו הטיפשים חסרים אותה!
תשובתו הראשונה של ר' יוסי מתבססת על ניסיונה האישי של המטרונה. הוא שואל אותה: למי תעדיפי להלוות כסף - לעני או לעשיר? והיא אומרת: כמובן, לעשיר, שיש לו גיבוי משלו, וגם אם ייקלע לצרות, יהיה לו מאין להחזיר את ההלוואה. כך נוהג גם אלוהים – אומר לה ר' יוסי. אלוהים ייתן את החכמה 'בהלוואה' לחכמים, הם ידעו למנף את ההלוואה, ויהיה להם מאין להחזיר אותה. ההשוואה, כמובן, לא אידיאלית, אבל זו תשובה דיפלומטית טובה, הנותנת למטרונה את הרעיון, שהיא נוקטת באותה דרך כמו האל הגדול.
המשך דבריו של ר' יוסי מתייחס לאותו 'מינוף' של אותה החוכמה שהוענקה להם, לחכמים, מִיְּדֵי האל. הם יֵדְעוּ ללמוד אותה, לפתח אותה ולהרבות את כבודה במקומות הראויים, בעוד שהטיפשים יבזבזו אותה על מטרות חסרות ערך.
לפני שנעבור לתשובה השנייה, נשים ליבנו לבעיותיה של החברה הקפיטליסטית בת זמננו. העשירים יכולים להשתמש בעושרם כדי לצבור עושר נוסף, כדי לגבש כוח פוליטי שיזכה אותם בטובות הנאה נוספות, ואם יועמדו לדין על מעשים בלתי חוקיים, יצליחו, בעזרת כספם הרב, להגן על עצמם בבית הדין עם עורכי דין יקרים ובעלי קשרים והשפעה. זה הצד השלילי של העדפת העשירים, הנקוטה על ידי השליטים שלנו. הם ימחקו חובות של טייקונים, בעוד הם מקפידים עד כדי רשעות עם האזרח חסר היכולת הכלכלית. מי שמעדיף להלוות לעשירים מחזק את הפערים בחברה.
וכעת לתשובה השנייה, הניתנת בצורת משל. החנווני המיומן יודע מה למלא באיזה כלי שמביא הלקוח עמו. בכלי של יין הוא ייתן יין, ובכלי של שמן – ייתן שמן. גם משל זה רחוק מלהיות מוצלח. דרכו של החנווני מובנת מאד. הוא יודע שלתת יין בכלי של שמן עלול לפגוע באיכות היין. מכאן רחוקה הדרך מהסקת המסקנה שעושר יש לתת לעשירים, יופי ליפים, וחוכמה לחכמים. האמת היא, שיש לכולנו נטייה כזאת, שיש בה קמצוץ של גזענות. כך מסתכלים בעין עקומה על איש לבוש בגדים ישנים, הנכנס לשבת במחלקת העסקים שבמטוס, או על אדם הידוע כחסר השכלה, המקבל את הזכות לעלות לתורה בבית הכנסת בחג. לומר שחוכמה מתאימה לחכמים בלבד, זו שטות ואפילו שגיאה מוסרית. אולי המטרונה הסתפקה בתשובה הזאת, אבל אנחנו לא.