בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, נֶאֱמַר בָּהּ "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ" וְגוֹמֵר, אֶלָּא בְּשַׁבָּת וְיָמִים טוֹבִים. וּבְאוֹתוֹ זְמַן מִתְיַחֶדֶת עִם בַּעְלָהּ, וְכַמָּה נְפָשׁוֹת יְתֵרוֹת יוֹרְדוֹת עִמָּהּ לָדוּר עִם יִשְׂרָאֵל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לְדרֹתָם". אַשְׁרֵי הוּא מִי שֶׁמְּתַקֵּן לָהּ דִּירָה נָאָה בְּלִבּוֹ, וְכֵלִים נָאִים בָּאֵיבָרִים שֶׁלּוֹ, וְאִשָּׁה נָאָה, שֶׁהִיא נִשְׁמָתוֹ, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ שׁוֹרָה הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא נִשְׁמַת כָּל חַי, עָלָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא שׁוֹבֵת בְּאֶחָד, וַיִּנָּפַשׁ בְּאֶחָד; בַּשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה הוּא שׁוֹבֵת עֲלֵיהֶם, וּבַשְּׁכִינָה הַתַּחְתּוֹנָה הוּא וַיִּנָּפַשׁ עֲלֵיהֶם, וְנוֹתֵן לָהֶם נְפָשׁוֹת יְתֵרוֹת.
תיקוני הזהר
הקבלה, ובעקבותיה החסידות, שמו דגש על משמעותה הפנימית והעיקרית של הגלות – היא הגלות הרוחנית, הנקראת גם 'גלות השכינה' - שבה האור האלוקי נמצא בהסתר. גלות השכינה היא המרכיב העמוק יותר של הגלות הפיסית של העם.
היונה במדרשי חז"ל היא, פעמים רבות, סמל לכנסת ישראל. היונה של נוח, שלא מצאה מנוח, הופכת במשל זה לעם ישראל הנמצא בגלות.
ביום השבת, כמו גם בימים טובים, מוצאת השכינה מנוח בהתייחדות עם בעלה, הלא הוא האל. התייחדות זו אינה מונעת מהשכינה לרדת גם אל עם ישראל, והיא לוקחת איתה פמליה של נפשות (נשמות) יתרות.
נשמה יתרה גם היא מושג קבלי. רש"י מתייחס למושג זה על דרך הפשט, והוא אומר: 'רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה, ואין נפשו קצה עליו, דהיינו שהקב"ה נותן לעם ישראל מנוחת הנפש'. רמב"ן, המצוי בעולם של מיסטיקנים, ורעיונות קבליים מוכרים לו היטב, אומר, לעומת זאת: 'וכן כתבו כל המקובלים, שבשבת יש לאדם, נשמה יתירה היינו שכוחה של הנשמה מתחזק, ויכולה הנשמה בקל להתמודד עם היצר, וקדושה זו, הנוספת באדם בשבת, היא תוספת כוח לנשמה, והיא הנקראת נשמה יתירה.' אור החיים מוסיף לנו עוד רעיון: 'ענין נשמה זו היתירה מקורה ממקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם היא, ולזה תקרא הנשמה יתירה, בשם שבת, שהעולם שממנו הנשמה היתירה נקרא עולם שכולו שבת'.
על פי תיקוני הזהר מצויות בעולם העליון נשמות יתרות, ואלה יורדות עם השכינה בשבת ובימים טובים לדור עם ישראל.
מכאן מפתח המדרש רעיון יפה, המקשר בין המילה 'לדורותם' למילה 'לדור'. פשט המילה 'בדורותם' בפסוק 'וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם' הוא, ככל הנראה 'לדורותיהם'. המדרש מספר לנו שהכוונה היא לירידת השכינה לדור עם ישראל בשבת.
אם השכינה עושה מאמץ ויורדת בכבודה ובעצמה אלינו, גם אנו מתבקשים לתרום משלנו לאווירת השבת. החשובה מכל היא ההכנה לקראת השבת. ליבנו יהפוך לדירה נאה לשכן בה את השבת. איברי גופנו יהפכו לכלים נאים, שישמשו לקיום מצוות השבת. נשמתנו תהיה כאישה נאה, לשמח בה את השכינה. ציור יפה זה לקוח, כמובן, מהאמור במסכת ברכות:
שְׁלֹשָׁה מַרְחִיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, דִּירָה נָאָה וְאִשָּׁה נָאָה וְכֵלִים נָאִים.