"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ' (שְׁמוֹת טז כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיַּסַּע כְּצֹאן עַמּוֹ" (תְּהִלִּים עח נב)... לָמָּה כְּצֹאן? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהָרוֹעֶה זָהִיר בְּצֹאנוֹ בַּיּוֹם מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַלַּיְלָה מִפְּנֵי הַזְּאֵבִים, כָּךְ הָיָה הקב"ה זָהִיר בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם" וְגוֹ' (יְשַׁעְיָה ד ו), וְאוֹמֵר: "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן" וְגוֹ' (שְׁמוֹת יג כב), וְאוֹמֵר: "נָחִיתָ כְּצֹאן עַמְּךָ" וְגוֹ' (תהלים ע"ז).
מַהוּ "נָחִיתָ"? אֶלָּא 'נחית' לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן הוּא: נוֹרָאוֹת הֶרְאֵיתָ בְּמִצְרַיִם, חֲרוֹנְךָ שָׁפַכְתָּ עֲלֵיהֶם, יְמִינְךָ בָּלְעָה אוֹתָם, תְּהוֹם כִּסִּיתָ עֲלֵיהֶם.
ר' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נִפְלָאוֹת עָשִׂיתָ לָנוּ, חֵרוּת נָתַתָּ לָנוּ, יָם בָּקַעְתְּ לָנוּ, תּוֹרָה נָתַתָּ לָנוּ.
ר' אֶלְעָזָר הֲמוֹדָעִי אָמַר: נִסִּים עָשִׂיתָ לָנוּ, חַיִּים נָתַתָּ לָנוּ, יָדְךָ הֶרְאֵיתָ לָנוּ, תְּלוּי רֹאשׁ נָתַתָּ לָנוּ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ מִמֶּנּוּ, חֲסִידִים הֶעֱמַדְתָּ מִמֶּנּוּ, יְשָׁרִים תְּמִימִים הֶעֱמַדְתָּ מִמֶּנּוּ.
וְכָל אֵלּוּ בִּזְכוּת מֹשֶׁה, לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיִּסַּע מֹשֶׁה".
מַהוּ "וַיִּסַּע מֹשֶׁה"? שֶׁהִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָן, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָן. כֵּיצַד? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, יָצָא פַּרְעֹה לִרְדֹּף אוֹתָם בְּכָל אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שְׁמוֹת יד ז). מֶה עָשָׂה? עָמַד, וְקִשֵּׁט כָּל אוֹתָן הַסּוּסִים בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. כְּשֶׁבָּאוּ לַיָּם, וְטִבְּעָן הקב"ה, הָיוּ צָפִין עַל שְׂפַת הַיָּם כָּל אוֹתָן הָאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהָיוּ מֻשְׁלָכִים, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹרְדִין בְּכָל יוֹם, וְנוֹטְלִין מֵהֶם, וְלֹא הָיוּ מְבַקְּשִׁים לָזוּז מִשָּׁם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה כָּךְ, אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם סְבוּרִים, שֶׁבְּכָל יוֹם הַיָּם מַעֲלֶה לָכֶם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת? עָמַד, וְהִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָן.
תנחומא בובר
בתהלים ע"ח כתוב:
"וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם: וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ, וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר: וַיַּנְחֵם לָבֶטַח, וְלֹא פָחָדוּ, וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם: וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ".
מזמור זה מדבר על יציאת מצרים, ועל כן אין זה פלא, שחז"ל נעזרים בפסוקיו לביאור הכתוב בספר שמות: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל". 'וַיַּסַּע' – משמעו וינהיג, ויוביל. איך? כמו הרועה המנהיג את הצאן. דימוי המנהיג לרועה מבקש אף הוא הסבר. מה יש ברועה, שיכול לאפיין את הנהגתו של אלוהים את עמו? אומרים חז"ל: הנהגת הרועה את צאנו היא דוגמה מופתית למסירות ולדאגה לשלום המונהגים. בדומה לרועה, המספק לצאנו גם הגנה ביום מפני השמש הקופחת, וגם בלילה מפני הזאבים, כך גם הקב"ה, המספק לבני ישראל צל במדבר ביום בצורת סוכות, ועמוד הענן לא מש ממשימת השמירה על העם בנדודיו. עוד פסוק מתהלים מְדַמֶּה את הנהגתו המגוננת של הקב"ה ליחס הרועה לצאנו:
"נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".
פסוק זה מעורר בחז"ל את יצר הדרשנות, בשל המילה המיוחדת 'נָחִיתָ'. קרבתה למילה 'הִנְחֵיתָ' (האם היא קיימת במקרא?) מאפשר לנו להסתפק בפרשנות הפשט: אלוהים הנחה את בני ישראל בדרכם במדבר, בהנהגת משה ואהרן. אבל מדוע לא להשתעשע במדרשים, המבוססים על גימטריה, או בלשונם של חז"ל – נוטריקון?
אני מדמה לעצמי שעת הפסקה בבית המדרש, שבה – לו היה זה מתרחש בימינו – היו תלמידי החכמים שולפים את הסלולריים ומעבירים את הזמן. אז זה לא היה זמין, כמובן, אבל אין צורך בכל מיכשור כדי לשחק בנוטריקונים. מישהו לבטח העלה את הרעיון – לחפש נוטריקונים מתאימים למילה 'נָחִיתָ', שיבטאו את כל הטובות שהשפיע הקב"ה על עמו במדבר. ארבעה חכמים נחלצים למשימה, והם מביאים מגוון מרשים של פתרונות. נוסיף בצניעות עוד אחד משלנו:
נהגת אותנו במדבר, חילצת אותנו מצרה, ייבשת עבורנו את הים, תמכת בנו במים ובמזון.
חלקו האחר של המדרש ממחיש תופעה אנושית מוכרת: גם רגע לאחר שניצל האדם ממוות, אם מופיע לפניו פיתוי חומרי גבוה, הוא עלול לשכוח את כל הסכנות העומדות עדיין על דרכו, ולעסוק בצבירת ממון. זה רגע של אנרכיה, ודרוש מנהיג תקיף, שירחיק את עמו מהפיתוי, ויעלה אותו על הדרך הנכונה. בעת מלחמה מסמא פיתוי השלל את עיניהם של הלוחמים, ולא פעם הם מאבדים את חייהם רק בשל התאווה לשלל. המילה 'וַיַּסָּע' מבטאת את הפעולה התקיפה של משה להרחיק את בני ישראל מהמקום.