מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, שֶׁהָיָה דָּר בְּעִיר אַחַת בַּדָּרוֹם, וְהָלְכוּ אֲנָשִׁים לְהִתְפַּרְנֵס שָׁם, וְהָיוּ בְּיָדָן שְׁתֵּי סְאִין שֶׁל שְׂעוֹרִים, וְהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ, וְשָׁכְחוּ אוֹתָן, וְהָלְכוּ לָהֶן; וְהָיָה רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר זוֹרֵעַ אוֹתָן בְּכָל שָׁנָה, וְעָשָׂה אוֹתָן גֹּרֶן וְכוֹנְסָן. אַחַר שֶׁבַע שָׁנִים הָלְכוּ אוֹתָן הַחֲבֵרִים לְשָׁם לִתְבֹּעַ אוֹתָן, לִתֵּן לָהֶן. מִיָּד הִכִּיר אוֹתָן ר' פִּנְחָס בֶּן יָאִיר. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ אוֹצְרוֹתֵיכֶם! הֲרֵי מֵאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הקב"ה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, שֶׁלָּקַח חָמוֹר אֶחָד מִיִּשְׁמְעֵאלִי אֶחָד. הָלְכוּ תַּלְמִידָיו, וּמָצְאוּ בּוֹ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה תְּלוּיָה לוֹ בְּצַוָּארוֹ. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר" (מִשְׁלֵי י, כב). אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: חָמוֹר לָקַחְתִּי, אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי. הָלַךְ וְהֶחֱזִירָהּ לְאוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי, וְקָרָא עָלָיו אוֹתוֹ יִשְׁמָעֵאל: בָּרוּךְ ה', אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח!
דברים רבה
רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, מֵהֵיכָן הָיוּ לוֹ עִזִּים? מַעֲשֶׂה וְעָבַר אָדָם אֶחָד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, וְהִנִּיחַ שָׁם תַּרְנְגוֹלוֹת, וּמְצָאָתַן אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, וְאָמַר לָהּ: אַל תֹּאכְלִי מִבֵּיצֵיהֶן. הִרְבּוּ בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִין, וְהָיוּ מְצַעֲרִין אוֹתָם, וּמְכָרָן, וְקָנָה בִּדְמֵיהֶן עִזִּים. פַּעַם אַחַת עָבַר אוֹתוֹ הָאָדָם, שֶׁאָבְדוּ מִמֶּנּוּ הַתַּרְנְגוֹלוֹת, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: בְּכָאן הִנַּחְתִּי הַתַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁלִּי. שָׁמַע רַ' חֲנִינָא, וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בָּהֶן סִמָּן? אָמַר לוֹ: הֵן. נָתַן לוֹ סִמָּן, וְנָטַל אֶת הָעִזִּים.
בבלי תענית
פקדון שהפקידו בְּיָדִי ושכחו לקחתו, או מציאה שמצאתי – אינם שלי. יש להם בעלים. אם חולף זמן רב, ומדובר בצמחים או בבעלי חיים – יש להם תולָדות, וגם הן שייכות לבעליהן המקוריים, למרות שנולדו ברשותי, ולמרות שהשקעתי עמל בשמירתן ובגידולן. על ההשקעה שלי מגיעה לי תמורה מידי הבעלים. זוהי, בקיצור נמרץ, ההלכה. הסיפורים הולכים רחוק עם העיקרון הזה, כי אלה ששמרו על הפיקדון או על המציאה היו צדיקים גדולים, ואפילו לא בקשו את שכר טרחתם.
ר' פנחס בן יאיר קיבל לידיו פיקדון צנוע של שני סאין שעורים. משראה שחולף זמן רב, והמפקידים לא שבו לבקש את השעורים, זרע אותן, שכן אחרת היו מתקלקלות. כך עשה מספר מחזורי גידול, ומטבע הדברים, וביחוד אצל צדיק, הלך היבול וגדל לאוצר של ממש. לבסוף שבו האנשים וביקשו את הפיקדון שלהם. ללא היסוס נתן להם ר' פנחס את כל האוצר. יכול היה לומר להם: השעורים שהנחתם זמן רב אצלי נתקלקלו ואינם עוד, והם היו מבינים ומקבלים; אך היות ולא כך היה הדבר, היה האוצר מונח לפניהם, ור' פנחס לא ראה עצמו כבעליו. ההלכה מתירה למחזיק הפיקדון לבקש תמורה עבור העבודה שהשקיע, ואולי אף חלק ממשי מהיבול, אך סיפור המעשה בחר שלא לעסוק בכך. את האמירה 'מֵאֱמוּנָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתָּה יוֹדֵעַ אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הקב"ה' ניתן לפרש בכמה דרכים. יתכן שהכוונה היא, שמעשה הצדיקות של ר' פנחס מעיד על אמונתו באל, וזו מעידה על רעיון הצדק והחסד, שהוא ממקור אלוהי.
ר' שמעון בן שטח, שהיה ידוע כמנהיג סמכותי ותקיף, זוכה כאן למעשיה קטנה, המהללת את צדיקותו ואת יושרו. הוא קונה חמור מערבי אחד. תלמידיו, המטפלים בחמור, מגלים, כי על צווארו תלויה מרגלית, אבן טובה. מחירה, קרוב לוודאי, גבוה ממחיר החמור כולו. התלמידים שמחים לבשר לרבם על המציאה, אך שמעון בן שטח משוכנע, כי מעשה השגגה של הערבי, ששכח את המרגלית בעת המכירה, אינו מבטל את בעלותו עליה, למרות שהיא היתה תלויה בצוואר החמור שהוא מכר, ביחד עם האוכף והרתמה. יושרו של שמעון בן שטח מחייב אותו למסקנה, כי הערבי לא התכוון לכלול את המרגלית בעסקת החמור. הלך ר' שמעון והחזיר את המרגלית לבעליה. זה, בהתפעלותו מיושרו הקיצוני של ר' שמעון, הבין, כי יושר זה נובע מאמונתו של ר' שמעון באלוהי ישראל, ועל כן הוא מהלל את האלוהים של ר' שמעון.
עלה על כולם ר' חנינא בן דוסא, שהיה ידוע בניסים שהיו מתרחשים לו. הוא מצא תרנגולות על סף ביתו, והזהיר את אשתו לא לאכול מביציהן, שכן אם התרנגולות שייכות למישהו, הרי שגם ביציהן שייכות לאותם בעלים, למרות שהטלת הביצים התרחשה כבר בחצרו של ר' חנינא. הוא התמסר לטיפול בתרנגולות, בלי לדעת מי הם בעליהן, וכאשר התרבו, ואף הרבו רעש או לכלוך, מכרן וקנה במחירן עיזים. וכמי שברכה שורה בביתו, גם העיזים התרבו, עד שהיה לו עדר קטן. כשהגיע אל ביתו אותו אדם, שאיבד את תרנגולותיו על סף בית ר' חנינא, כבר לא היה יכול לזהות את רכושו, שכן הרכוש נמכר והוחלף, ואף הפך לבעל ערך גבוה בהרבה. ושוב, בלי לבקש דבר עבור הטיפול במציאה, החזיר ר' חנינא לבעלים את כל העיזים, כאילו הן רכושו שאיבד. ההלכה היתה מתירה לו, לבטח, לתבוע את חלקו בפרויקט ההשבחה הזה, אך ר' חנינא יצא צדיק, ואנו קיבלנו מעשיה יפה ואופטימית.