מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת גְּדוֹלָה (חֲשׁוּבָה), שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה בְּנוֹי (יָפָה הָיְתָה), וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם רַבִּים לְקַדְּשָׁהּ, וְאָמְרָה לָהֶם: "מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי כְּבָר". לְיָמִים עָמְדָה וְקִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ. אָמְרוּ לָהּ חֲכָמִים: מָה רָאִיתָ לַעֲשׂוֹת כֵּן? שֶׁהֲרֵי אָמַרְתְּ שֶׁמְּקֻדֶּשֶׁת אַתְּ?! אָמְרָה לָהֶם: בִּתְחִלָּה, שֶׁבָּאוּ עָלַי לָשֵׂאת אוֹתִי אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, אָמַרְתִּי: "מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי" כְּדֵי לְהִפָּטֵר מֵהֶם. עַכְשָׁו, שֶׁבָּאוּ עָלַי אֲנָשִׁים מְהֻגָּנִים, עָמַדְתִּי וְקִדַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי לְאֶחָד מֵהֶם. וּמְעִירִים: וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַב אֶחָא שַׂר הַבִּירָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּאֲוַשָׁא (מוֹשַׁב הַסַּנְהֶדְרִין), וְאָמְרוּ: אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ — נֶאֱמֶנֶת.
בלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
מהי 'אֲמַתְלָא'?
על פי ההסבר המילוני, אמתלה היא טעם סביר והגיוני לדבר שיקרי, שנאמר קודם לכן. במקרים מסוימים מקבלים חכמים את ה"אמתלא" שנותן אדם למה שאמר קודם לכן, כשהוא מסביר שלא אמר אמת מפני סיבה מספקת. הגדרה זו תואמת את הסיפור שלפנינו.
את חכמי התלמוד מעניינת בעיקר השאלה אם האשה, שמדובר בה, נישאה לאיש בעודה מקודשת כבר למישהו אחר. הֶסְבֵּרָהּ של האשה בפני החכמים, שככל הנראה זימנו אתה ל'שימוע', הסבר הקרוי בלשונם 'אֲמַתְלָא', סיפק אותם. הם האמינו להסבר, ובזאת אישררו את תוקף הנישואין שלה.
אין אישה נשואה יכולה להינשא לגבר נוסף לפני שנשתחררה מקשר הנישואין הקודם. אצל גברים, כמובן, ההלכה שונה, והם רשאים להינשא לאישה שנייה (עד לימי רבנו גרשום במאה האחת-עשרה). על כן, אם אומרת אישה "מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי כְּבָר", יוותרו כל המחזרים אחריה. וזה בדיוק מה שרצתה אותה אישה חשובה ונאה להשיג – שקט בגזרת החיזורים. מעניין, איש לא שאל אותה 'למי את מקודשת?', וככל הנראה הסיקו המחזרים כי האישה נתארשה, ועדיין לא נישאה לגבר המיועד. זכותה לשמור את זהות החתן בסוד. עבר זמן, והאישה הפתיעה את סביבתה, ונתארשה אירושין, שנעשו מוכרים וידועים. בנקודה זו התערבו החכמים, ושאלו אותה כיצד העזה להתקדש בפעם השניה. 'שיקרתי למחזרים הקודמים' - אמרה האישה – 'כדי להיפטר מהם, שכן הם היו לא מהוגנים. כעת מצאתי לי שידוך הולם ומהוגן, ואין סיבה שהשקר הזה ימנע ממני להתקדש כדת וכדין'. החכמים לא התייחסו לשקר כאל בעיה. הנימוק שהביאה האישה (נזכיר – היא היתה גם חשובה וגם יפה...) סיפק אותם.
מה העסיק את החכמים? האפשרות שהאישה שיקרה להם, ולא למחזרים המאוכזבים – כלומר, האפשרות שהיא היתה באמת מקודשת למישהו. אם כן, מה הבעיה? בשלב הקידושין (האירושין) אסורה האישה על כל אחד, ואפילו על חתנה המיועד (קודם השלמת מהלך הנישואין). היא גם אסורה להתקדש למישהו אחר, בטרם תתיר את קשר הקידושין הראשון. הנימוק שהביאה האישה שיכנע את החכמים, שהיא באמת לא היתה מקודשת לאיש, שהיא באמת שיקרה למחזרים, ועל כן קידושיה העכשוויים הם תקפים!
מה מיוחד בסיפור הזה? עצמאותה של האישה. קשרי נישואין באותם הימים הוסכמו על פי רוב בין הורי הזוג המיועד להינשא. הכלה, שהיתה, כמקובל באותם הימים, נערה צעירה מאד, היתה ברשות אביה, וגורלה הוכרע על פי החלטותיו. במדרש שלנו מככבת אישה, המנווטת את חיי הנישואין שלה בכוחות עצמה. האב אינו נזכר כלל. יש להניח, שהאישה הזאת היתה בוגרת יותר. יתכן שאב כבר לא היה לה. מה שבטוח – היא היתה חשובה (גדולה), ואולי בעלת נכסים ומעמד. לא פלא שרבים היו מחזריה, אם בשל יופיה ואם בשל נכסיה. היא היתה מספיק מנוסה כדי להבחין בראשונים, שלא היו מהוגנים, ועל כן פעלה כפי שפעלה. כנראה,לו היתה אומרת, פשוט: 'אין אני חפצה להינשא לך!', היה מופעל עליה לחץ.
ובונוס קטן נוסף:
מי היה רב אחא שר הבירה, ומה מקור שמו?
הכינוי "שר הבירה" נמצא לראשונה בספר נחמיה ז', ב'-ג': "וָאֲצַוֶּה אֶת חֲנָנִי אָחִי וְאֶת חֲנַנְיָה שַׂר הַבִּירָה עַל יְרוּשָׁלִָם... וָאֹמַר לָהֶם: לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד חֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ". שר הבירה של ימי נחמיה הופקד לשמור על שערי ירושלים. יש המשערים כי המשפחה שהחזיקה בתפקיד המשיכה לשאת את הכינוי, אף לאחר שהתפקיד הסתיים או פסק, והחכמים שמכונים "שר הבירה" הם מבניה.