מְסַפְּרִיִם עַל אוֹתוֹ כֹּתֶל רָעוּעַ שֶׁהָיָה בִּנְהַרְדֵּעָא, שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹבְרִים רַב וּשְׁמוּאֵל תַּחְתָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד בִּמְקוֹמוֹ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁסָּבְרוּ שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא רָעוּעַ — מְקוֹם סַכָּנָה הוּא. יוֹם אֶחָד הִזְדַּמֵּן רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְשָׁם, וְהָלַךְ אִתָּם. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב, כְּשֶׁעָבְרוּ שָׁם: יָבוֹא אֲדוֹנִי וְיַקִּיף אֶת הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא נַעֲבֹר תַּחַת תִּקְרָה זוֹ! אָמַר לוֹ: אֵין אָנוּ צְרִיכִים לָזֶה עַכְשָׁו, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אִתָּנוּ, שֶׁמְּרֻבָּה זְכוּתוֹ, וְאֵינֶנִּי מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת.
וְעוֹד מְסֻפָּר: רַב הוּנָא הָיָה לוֹ יַיִן בְּבַיִת רָעוּעַ אֶחָד, וְרָצָה לְפַנּוֹתוֹ מִשָּׁם, אֲבָל פָּחַד מִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת. הִכְנִיס אֶת רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְאוֹתוֹ בַּיִת, וּמָשַׁךְ אוֹתוֹ בְּשִׂיחָה בִּדְבַר הֲלָכָה, עַד שֶׁבֵּינְתַיִם פִּנּוּ אֶת כָּל הַיַּיִן מִשָּׁם, וְאָכֵן, אַחֲרֵי שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, נָפַל הַבַּיִת. הִרְגִּישׁ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה בְּכָל מָה שֶׁנַּעֲשָׂה, וְכָעַס עַל כָּךְ. סָבוּר הָיָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ר' יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה, וְיֹאמַר: עוֹשִׂין לִי נֵס, וְלֹא יִקְרֶה לִי דָּבָר! שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס - מִכָּל מָקוֹם, מְנַכִּין לוֹ מִזְּכִיּוֹתָיו כְּנֶגֶד נֵס זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ. אָמַר רַב חָנָן: מַהוּ הַכָּתוּב, הַמְּרַמֵּז עַל כָּךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (בְּרֵאשִׁית לב, י), כְּלוֹמַר, כְּכָל שֶׁנַּעֲשׂוּ לָאָדָם חֲסָדִים מְרֻבִּים יוֹתֵר - הֲרֵי זְכוּיוֹתָיו קְטֵנוֹת וּמִתְמַעֲטוֹת.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
המדרש שלפנינו מספר על גדולי הדור הראשון והשני של אמוראי בבל. רב 'עלה' לבבל מארץ ישראל עוד בימיו של ר' יהודה הנשיא, וייסד את ישיבת סורא. שמואל, שהיה רופא ואצטגנין, היה גם חברו ללימודים ובר הפלוגתא של רב. אבל הדמות המעניינת יותר בסיפור היא דמותו של תלמידם, הלא הוא רב אדא בר אהבה. החכם הזה היה, ככל הנראה, אהוב על אלוהים, ומדי פעם התרחשו לו ניסים. הדבר היה ידוע, ומי שהלך בחברתו, כנראה ציפה שמזלם יהיה מזל טוב – בזכותו של רב אדא בר אהבה.
במשך שלוש עשרה שנה נמנעו רב ושמואל ללכת בקרבת כותל רעוע, שבכל רגע עלול היה ליפול ולפגוע באנשים שמתחתיו. פעם אחת הלך עמם רב אדא. שמואל, שהזהיר את רב מפני הקרבה לכותל, הופתע לשמוע מפי רב, שהפעם אין לחשוש, שכן רב אדא הולך איתם, ולרב אדא מתרחשים ניסים. הגיוני להניח, כי אם אותו כותל רעוע עמד במשך 13 שנה ולא נפל, עברו מתחתיו מאות אנשים באותן שנים, וגם להם התרחש אותו 'נס', והכותל לא קרס עליהם... מילא!
גם חכמים אחרים בני אותו דור סמכו על מזלו הטוב של רב אדא, כמו רב הונא, שממש השצמש בו, ברב אדא כבתעודת ביטוח. היו לו חביות יין, שאוחסנו בבית רעוע, והוא החליט לפנותן משם בטרם יקרה אסון. הוא לקח את רב אדא אתו, בלי לספר לו מדוע, הכניסו אל אותו בית מסוכן, ופיתה אותו לדיון של חכמים בסוגיה כלשהי. כל אותו זמן עבדו פועליו של רב הונא בהוצאת חביות היין מהמחסן, ובאמת – הם הצליחו להשלים את המשימה בלי להיפגע. רגע לאחר שנסתיימה הוצאת הסחורה מהבית, הוא התמוטט.
רב אדא, שהבין לאחר מעשה איזה תפקיד הוא שיחק שם בבלי דעת, 'הקפיד', כלומר כעס על הדברים. לדעתו אין להסתכן ללא צורך תוך ציפייה לנס, כלומר אין לצפות לנס שיתרחש כדבר מובן מאליו. שני טעמים היו להתנגדותו זו של רב אדא בר-המזל: האחד – לעולם אין לדעת אם, אכן, יתרחש נס. השני – גם אם יתרחש נס, זה 'יורד מהחשבון שלך', כלומר – ניסים לא באים בחינם. אם מצפה אתה לגמול על צדיקותך לאחר מאה ועשרים, דע שעל כל נס ונס שהתרחש לך בחייך, קטנות והולכות זכויותיך לגמול עתידי. רב אדא תומך את הרעיון שלו בפסוק מבראשית: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ". במקור אומר יעקב, בעת מעבר היבוק, כי אינו זכאי לכל החסדים שהעניק לו אלוהים. 'קטונתי', כלומר – אינני כל כך צדיק, ועל כן לא מגיע לי כל הטוב הזה. רב אדא בר אהבה דורש את הפסוק היפה הזה אחרת. 'קטונתי', כלומר – זכויותי קטנות ומתמעטות בשל החסדים שקיבלתי, בשל הניסים שנעשו לי.
ואם תורת הגמול אינה בדיוק כוס התה שלנו, הרי שנשארים אנו עם הטעם הראשון של רב אדא, המזהיר אותנו מהסתמכות על ניסים. סַפְּרוּ את זה למתמכרי הקזינו!