מָה הָיָה אוֹתוֹ הָאִילָן שֶׁאָכְלוּ אָדָם וְחַוָּה מִמֶּנּוּ? ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: תְּאֵנִים הָיוּ. דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ (דָּבָר הַנִּלְמָד מִן הַסִּפּוּר). מִשֶּׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁקִּלְקֵל בְּאֶחָד מִשִּׁפְחוֹתָיו, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָבִיו, הַמֶּלֶךְ – טְרָדוֹ וְהוֹצִיאוּ חוּץ לַפָּלָטִין, וְהָיָה (הַבֵּן) מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל שְׁפָחוֹת, וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ. אֲבָל אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִמּוֹ פָּתְחָה דְּלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ. כָּךְ, בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹתוֹ אִילָן, טְרָדוֹ הקב"ה וְהוֹצִיאוֹ מִחוּץ לְגַן עֵדֶן, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל הָאִילָנוֹת, וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ. מָה הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ (הָאִילָנוֹת)? אָמַר ר' בֶּרֶכְיָה: גַּנָּב, שֶׁגָּנַב אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ, "אַל-תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה, וְיַד-רְשָׁעִים אַל-תְּנִדֵנִי", רֶגֶל שֶׁנִּתְגָּאָה עַל בּוֹרְאָהּ, וּ"יַד-רְשָׁעִים אֶל-תְּנִדֵנִי" - לֹא תְּקַבֵּל מִמֶּנִּי עָלֶה. אֲבָל הַתְּאֵנָה, עַל-יְדֵי שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹתֶיהָ, פָּתְחָה דְּלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ. וְכָךְ כָּתוּב: "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בְּרֵאשִׁית ג' 7).
בראשית רבה
אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת, ועד היום אין לנו מושג מהו הפרי שהם אכלו. חז"ל הביעו דעות שונות בנושא, וכאן אנו מביאים את דעתו של ר' יוסי, משום שהוא מצרף לקביעתו שמדובר בתאנה, משל יפה.
עץ הפרי הראשון המוזכר אחרי המעשה בעץ הדעת הוא התאנה, אם כי לא על שום פריו. אדם וחוה תופרים להם מעלי התאנה מלבושים, שיכסו את המבושים. בהשראת סיפור תפירת הבגדים הראשונים משלים ר' יוסי את הסיפור מבראשית בפרטים, שאינם מוזכרים במקרא. הזוג הנזוף מגלים כי עירומים הם, חשים מבוכה או בושה גם על כך וגם על העבירה שביצעו, והם מחזרים אחר העצים ומבקשים להתכסות בעליהם. העצים המתחסדים מסרבים להיענות לבקשתם של החוטאים, ורק התאנה מציעה את עליה. מדוע? ר' יוסי סבור כי היא היא עץ הדעת, שמפירותיה אכלו השניים, וכשותפה לחטא אכילת הפרי האסור היא החשה חובה לשתף פעולה.
זה היה יכול להיות סופו של המדרש, אך ר' יוסי מוסיף ומתבל אותו במשל יפה. בן המלך (משל לאדם, שהוא נזר הבריאה, ועל כן משול לבן מלכים) קילקל, כלומר חטא, עם אחת משפחות הארמון. תפס אותו המלך, וגרש את הבן הסורר אל הרחוב. הלך הנסיך לחזר על דלתות שפחות הארמון, בבקשה שיתנו לו להיכנס. כולן סרבו, ורק אותה שפחה ש'קילקלה עמו' פתחה את הדלת לפניו.
אם בפרק בבראשית נקשר החטא הקדמון ברכישת הדעת (רעיון ראוי לגנאי, לדעתי), הרי שבמדרשו של ר' יוסי קשור החטא הקדמון במעשה ההזדווגות, וזה רעיון מגונה לא פחות. אם בפרק בבראשית יכולים אנו להבין מהכתוב, כי רכישת הדעת (המודעות העצמית) הובילה להתעוררות רגש הבושה על הגוף העירום, וכי לו לא אכלו אדם וחוה מעץ הדעת, היו נשארים עירומים ותמימים ונקיים מעוון, הרי שר' יוסי מטיל צל של עבירה גם על המעשה המיני, זה שאפילו אלוהים ציווה עליו 'פרו ורבו'.
זיהוי עץ הדעת עם התאנה פוגע גם בתדמיתו של אותו עץ, שפריו היה אהוב מאד על חז"ל. על כן אין זה פלא, שחכמים אחרים זיהו את פרי עץ הדעת עם פירות אחרים, כמו אגוז, אתרוג או עינב. הציירים הנוצרים של אירופה בחרו בתפוח כסמל המקובל כפרי עץ הדעת.
אני שב אל המשל, וחושב על אדם, שנודה על ידי בני משפחתו, כמו נערה המושלכת לרחוב על ידי אביה, והיא מבקשת מחסה אצל תושבי כפרו, אך נענית בסירוב בשל פחדם של אנשי הכפר מאבי הנערה. איזה מצב נוראי זה! אני חושב על סיפור דומה על אדם, הבורח מהשלטונות, ואינו מצליח למצוא לעצמו מקום מסתור בשל אותו פחד של אנשי המקום לשתף פעולה עם הבורח. האם רמז ר' יוסי במשל שלו לסיפורי חיים דומים, שהכיר בחייו?