מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו, וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה. לְסוֹף נַעֲשָׂה שָׂכִיר. פַּעַם אַחַת הָיָה חוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה. פָּגַע בּוֹ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בִּדְמוּת עַרְבִי אֶחָד. אָמַר לוֹ: יֶשׁ לְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים טוֹבוֹת; אֵימָתַי אַתָּה מְבַקֵּשׁ אוֹתָן – עַכְשָׁו אוֹ בְּסוֹף יָמֶיךָ? אָמַר לוֹ: קוֹסֵם אַתָּה, אֵין מַה לִתֵּן לָךְ, אֶלָּא הִפָּטֵר מֵעָלַי בְּשָׁלוֹם! חָזַר אֶצְלוֹ עַד שָׁלשׁ פְּעָמִים. בְּפַעַם שְׁלִישִׁית אָמַר לוֹ: אֵלֵךְ וְאֶמָּלֵךְ בְּאִשְׁתִּי. הָלַךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לָהּ: בָּא אֵלַי אֶחָד, וְהִטְרִיחַ אוֹתִי עַד שָׁלשׁ פְּעָמִים, וְאָמַר לִי: “יֵשׁ לְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים טוֹבוֹת; אֵימָתַי אַתָּה מְבַקֵּשׁ אוֹתָן – עַכְשָׁו אוֹ בְסוֹף יָמֶיךָ?”. אָמַר לָהּ: וּמָה אַתְּ אוֹמֶרֶת? אָמְרָה לוֹ: לֵךְ, אֱמֹר לוֹ: הָבֵא אוֹתָן עַכְשָׁו! הָלַך, וְאָמַר לוֹ: לֵךְ הָבֵא אוֹתָן עַכְשָׁו! אָמַר לוֹ: לֵךְ לְבֵיתֶךָ, וְאֵין אַתָּה מַגִּיעַ לְשַׁעַר חֲצֵרְךָ, עַד שֶׁתִרְאֶה בְּרָכָה פְרוּסָה בַּבָּיִת. וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בָּנָיו לְחַפֵּשׂ בְּיָדָם בֶּעָפָר, וּמָצְאוּ מָמוֹן, שֶׁיִּזּוֹנוּ בוֹ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְקָרְאוּ לְאִמָּם. לֹא הִגִּיעַ הֶחָסִיד לַשַּׁעַר, עַד שֶׁיָּצְאָה אִשְׁתּוֹ לִקְרָאתוֹ, וּבִשְּׂרָה אוֹתוֹ. מִיָּד הוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְנָחָה דַעְתּוֹ עָלָיו.
מֶה עָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ הַכְּשֵׁרָה? אָמְרָה לוֹ: מִכָּל מָקוֹם כְּבָר מָשַׁךְ עָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חוּט שֶׁל חֶסֶד, וְנָתַן לָנוּ מְזוֹן שֵׁשׁ שָּׁנִים. נַעֲסֹק בִּגְמִילוּת־חֲסָדִים שָׁנִים הַלָּלוּ, שֶׁמָּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מוֹסִיף לָנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְכֵן עָשְׂתָה. כָּל מַה שֶּׁנָּתְנָה בְכָל יוֹם וָיוֹם אָמְרָה לִבְנָהּ הַקָּטָן: “כְּתֹב כָּל מַה שֶּׁאָנוּ נוֹתְנִים”. וְכֵן עָשָׂה.
לְסוֹף שֵׁשׁ שָׁנִים בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְאָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה עוֹנָה לִטּוֹל מַה שֶּׁנָּתַתִּי לָךְ. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁנָּטַלְתִּי, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתִּי, אַף כְּשֶׁאֲנִי מַחֲזִיר, לֹא אַחֲזִיר אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתִּי. הָלַךְ אֶצְלָהּ, וְאָמַר לָהּ: כְּבָר בָּא הַזָּקֵן לִטּוֹל אֶת שֶׁלּוֹ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ, אֱמֹר לוֹ: אִם מָצָאתָ בְּנֵי־אָדָם נֶאֱמָנִים מִמֶּנּוּ, תֵּן לָהֶם פִּקְדוֹנֶךָ…
רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא דִּבְרֵיהֶם וּגְמִילוּת־חֲסָדִים שֶׁעָשׂוּ, וְהוֹסִיף לָהֶם טוֹבָה עַל טוֹבָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם”.
ילקוט שמעוני עפ"י ספר האגדה
כמו הג'ין, היוצא מהבקבוק ומציע למשחררו לבקש שלוש משאלות, כך אליהו, זכור לטוב, מבקר אצל החסיד, אדם ירא חטא, שיש לו בבית גם אישה 'כשרה', ומציע לו בחירה בין שתי עסקות. שתי העסקות הן שש שנים של רווחה, וההבדל ביניהן הוא העיתוי. החסיד יכול לבחור לקבל את שש השנים הטובות האלה מיד, או בסוף חייו. שתי העסקות מבטיחות שש שנות חיים לפחות. האם השנייה גם מספרת לחסיד מתי יסתיימו חייו?
ההתלבטות אינה קלה. מחד – אם נותנים לך, קח, ואל תדחה למי יודע מתי. מאידך – הנפילה אחרי שש השנים הטובות עלולה להיות מכאיבה מאד. מחד – בשנים הטובות ניתן יהיה לאגור משהו, שירפד גם את התקופה שתבוא אחריהן. מאידך – דווקא בעת זקנה, כשקשה יהיה יותר להתפרנס, מין פנסיה כזאת תהיה מאד נחוצה. אבל כל אלה התלבטויות, שאינן מופיעות באגדה שלפנינו. האיש מחליט להיוועץ באשתו ה'כשרה'.
מה זה 'אישה כשרה'? על פי המשך הסיפור אנו לומדים, כי האישה הזאת רואה במתן צדקה ערך חשוב בחייה. על פי הסיפור, מתן צדקה הוא, למעשה, גם השקעה לטווח ארוך, מעין צבירת קרדיטים לקראת קבלת גמול מאלוהים בעתיד. האם עיסוק במתן צדקה מתוך מניע זה ייחשב לפעולה אגואיסטית? אולי כן, אבל בנוסף לכך, זו פעולה המבוססת על אמון גדול מאד באלוהים – על אמונה שהוא קיים, שהוא רואה את מעשינו, ושהוא יגמול לנו על מעשינו הטובים.
בנוסף להיותה כשרה (הורדתי את המירכאות...), לאשתו של החסיד יש מילה בבית שלהם. הוא מתייעץ בה, ומקבל את החלטותיה.
בהמשך הסיפור יש לנו שתי הפתעות קטנות. האחת – מרגע שנמצא האוצר, והרווחה שורה בבית, פוצחים השנים במעשי גמילות-חסדים. הם, שרק עכשיו השתחררו ממצוקה קשה מאד, אינם נחים או מתפנקים להם, אלא מתחילים להעניק לזולת הנצרך. השנייה – האישה מעשית מאד, והיא מנהלת רשימות של כל הצדקות שהם עושים. זה מוזר, כי אלוהים ממילא רואה ויודע הכל. את מלאכת הרישום של מעשי הצדקה שלהם מטילה האישה על בנה הקטן, אם כדי לחנכו למעשים טובים, ואם מתוך מחשבה על העתיד, בו היא ובעלה כבר לא יהיו בעולם הזה, ובנה הצעיר יחזיק במסמכי-הזכאות, שאולי ייטיבו אתו בחייו.
אשת החסיד הכשרה, היא שמנווטת את מהלכי המשפחה בהסכמתו של בעלה. משמסתיימות שש השנים הטובות, ואליהו בא אל החסיד להודיע לו על סיום החגיגה, אומר לו החסיד, כי מי שצריך להודיע לו היא אשתו, שכן היא הבוס. החסיד מספר לאשתו על בואו של אליהו, ולה יש כבר תשובה מוכנה בפיה: 'לֵךְ, אֱמֹר לוֹ: אִם מָצָאתָ בְּנֵי־אָדָם נֶאֱמָנִים מִמֶּנּוּ, תֵּן לָהֶם פִּקְדוֹנֶךָ…'. היא מציגה את המתנה שקיבלו השניים כפיקדון, שהופקד בידיהם, ואומרת כי הם הראויים יותר מכל אחד אחר להמשיך ולשמור על הפיקדון המניב הזה, שכן הם שמרו עליו בנאמנות.
זו, כמובן, הסתכלות מאד מיוחדת על שש השנים, שקיבלו השניים. השמירה הנאמנה על אותו פיקדון לא באה לידי ביטוי באגירת השפע ואי-בזבוזו על שטויות, אלא בנתינתו לנצרכים. זו קרן שפע, הממשיכה להניב כל עוד אדם עושה בה שימוש, היפה בעיני אלוהים. אם נותן אתה משלך לנזקקים, אינך מפסיד דבר. לצורך זה קיבלת את השפע שלך, ומי שנוהג לתת לזולת, ימשיך לקבל מאלוהים עוד.
סוף דבר – הפי-אנד של אגדות: הפיקדון נשאר בידי זוג הצדיקים גם אחרי תום שש השנים.
עוד שתי הערות:
דחיה של משהו טוב לעתיד הרחוק יש בה תמיד סיכון, שכשתגיע לרגע עליו חלמת, כבר לא תהיה מסוגל לעשות מה שתכננת. התופעה הזאת מוכרת אצל אנשים, המוותרים על חוויות משפחה או על לימודים או על טיולים לטובת קריירה תובענית. כשהם מגיעים לגיל פרישה מתברר להם, כי את המשפחה הם היו צריכים לטפח לכל אורך הדרך, כי התנוונות הרגלי הקריאה והלמידה חיבלה ביכולתם לחזור לכך אחרי כל כך הרבה שנים, וכי זקנת הגוף כבר אינה מאפשרת להם לחוות הרפתקאות כמו שאהבו פעם.
גיבורת הסיפור היא דווקא אשת החסיד. זו תופעה לא שכיחה ביותר במדרשי חז"ל, ובהחלט ראויה לציון. האישה מצטיינת בכמה תכונות חיוביות, כמו תבונה, סמכותיות והתמסרות לעשיית צדקה. ישנם כמה מדרשים נוספים, המרוממים את האישה בנושא מתן צדקה. היא זו, שעניים באים לפתח הבית, כשרק היא נמצאת בו, וממנה הם מקבלים לא כסף, כי אם מזון וקרבה אנושית.