שֵׁב לִפְנֵי הַזְּקֵנִים וְהַטֵּה אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵיהֶם,
וְהַקְשֵׁב אָזְנְךָ לְדִבְרֵי חֲבֵרְךָ.
אַל תְּהִי נִבְהָל לְהָשִׁיב,
וּתְהֵא מְחַשֵּׁב דְּבָרִים כָּעִנְיָן.
וֶאֱמֹר עַל רִאשׁוֹן - רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן - אַחֲרוֹן.
וַהֲוֵי מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת,
וְאַל תְּדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמְּךָ בְּחָכְמָה.
וְאִם חָפַצְתָּ לִלְמֹד, אַל תֹּאמַר עַל מָה שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ - "שָׁמַעְתִּי".
וְאִם שְׁאָלוּךָ דָּבָר קָטָן וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ בּוֹ, אַל תֵּבוֹשׁ לוֹמַר "אֵינִי יוֹדֵעַ".
וְאִם שָׁנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַעְתָּ, אַל תֵּבוֹשׁ לוֹמַר "שְׁנֵה לִי",
וְאַל תִּשָּׂא פָּנִים לְעַצְמְךָ לוֹמַר "לֹא שָׁמַעְתִּי".
(בבלי, דרך ארץ זוטא)
מה נוכל להפיק מרשימת עצות זו?
"שֵׁב לִפְנֵי הַזְּקֵנִים וְהַטֵּה אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵיהֶם" – נכון, הזקנים של פעם זה לא הזקנים של היום. הזקנים של פעם לא הגיעו לגילים המופלגים שזקנים מגיעים אליהם היום. ועם זאת, ניסיון החיים של הזקנים של פעם נחשב לידע שלא יסולא בפז. נזכור כי מעט ידע הועלה על הכתב, וכי הרבה מהמורשת התרבותית, המדעית וההגותית של הדורות הקודמים נאצרה בראשם של זקני הישוב. כיום יכול כל צעיר להגיע אל אוצרות הידע האנושיים ללא תיווך של הזקנים, כשיש לרשותו ספריות ענק, שתוכנות מחשב מאפשרות לנו למצוא כל מחט בערימות השחת האדירות האלה. קצה צבירת הידע וקצב השתנות הידע הוא כל כך מהיר, שהזקנים של היום מתקשים להתמודד עם הדינמיקה המטורפת הזאת, מה שעושה את העולם 'שייך לצעירים'. ודווקא בימים טרופים אלה, כאשר מכות סביבתיות ובריאותיות נוחתות על עולמנו ומוצאות אותנו לא מוכנים למה שקורה, מסתבר שהפרספקטיבה של המבוגרים שבתוכנו היא חוכמה מאד נחוצה. אם כן, שבו לפני הזקנים, והטו אוזן לשמוע את דבריהם. לעתים יטעו ויפגינו חוסר הבנה למציאות עולמנו, ולעתים יספקו לנו בדיוק את מה שאנו זקוקים לו.
"וְהַקְשֵׁב אָזְנְךָ לְדִבְרֵי חֲבֵרְךָ" – כבר אמרו חכמים: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי" (תהלים קי"ט). אחת הדרכים לפרש פסוק מקראי זה היא שמכל אדם ניתן ללמוד משהו, ועל כן ראוי ורצוי להקשיב לכל אחד, גם אם הוא סתם חבר, ולא מורה. המהדרים במצווה זו יקשיבו גם לילדיהם. הקשבה היא הרגל שיש לטפח, שכן פעמים רבות השיח בין בני אדם מתאפיין בהיעדרה של אותה הקשבה. נקשיב גם למי שמתנגד לדעותינו. בתרבות שבה היהירות, השטחיות ואי-קבלת האחר נפוצות, לא נהוג להקשיב לזולת. מעניין שבבתי ספר אולי מלמדים לשתוק, אבל לא כל כך להקשיב.
"אַל תְּהִי נִבְהָל לְהָשִׁיב" – 'נבהל' במשמעות של ממהר. המקום היחידי בו נדרש אדם להשיב במהירות ובהחלטיות הוא בתחרות ידע טריויה כמו 'המרדף'. שני חסרונות קל לזהות אצל מרואיינים בתקשורת. האחד – אצל אלה, המשיבים לשאלת המראיין בדברים שהם רוצים לומר, דברים שאינם עונים כלל על שאלתו; והשני – אצל אלה, הסבורים כי לכל שאלה של המראיין יש להם תשובה, גם אם הידע שלהם בנושא אינו מבוסס. יש לזכור גם את האופציות של אמירה – 'רגע, תן לי לחשוב', או של אמירה – 'זה נושא שאין לי ידע בדוק לגביו'.
"וּתְהֵא מְחַשֵּׁב דְּבָרִים כָּעִנְיָן" – לפעמים, כדי להגיע למסקנה מבוססת ומועילה, עליך לא רק לשמוע את נתוני הפתיחה, אלא גם להשקיע זמן מחשבה, לשלב את המידע החדש שקיבלת זה עתה עם כל מה שידוע לך, וליצור את הסינתזה הנכונה ביניהם. לפעמים זה דורש אפילו זמן דגירה, אינקובציה, לפני שתצא עם תשובה או עם מסקנה מתאימה למצב החדש.
"וֶאֱמֹר עַל רִאשׁוֹן - רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן – אַחֲרוֹן" – גם זה נדרש לפעמים, לעבור ביסודיות על הכל, ולא להסתפק בבחירת הפרטים הנוחים לך, אלה שמתיישבים עם מה שתמיד חשבת וידעת.
"וַהֲוֵי מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת" – תהיה האמת נר לרגליך, ולא משאלת הלב. אם המציאות טופחת על פניך, ומוכיחה לך, שמה שסברת עד עתה אינו נכון, זה אולי יקח לך זמן להסתגל לאמת החדשה, אבל עם הזמן תגלה שלא היתה דרך אחרת, שתהיה טובה לטווח ארוך.
"וְאַל תְּדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמְּךָ בְּחָכְמָה" – את ההמלצה הזאת הייתי ממתן, כך שלא יתפרש ממנה שעלינו לבטל את עצמנו ואת דעותינו בפני גדולים מאיתנו. הייתי משנה את הפסוק ל-"וְאַל תְּדַבֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמְּךָ בְּחָכְמָה", כלומר – תחילה הקשב למה שיש לו לומר, והפגן כבוד לסמכות הידע שלו, ואחר, אם עדיין סבור אתה, שיש בידיך מידע רלוונטי נוסף, או אפילו ידע סותר, דע כיצד להציגו בפניו. היכולת שלך לשכנע אותו תהיה תלויה גם בסגנון שלך.
"וְאִם חָפַצְתָּ לִלְמֹד, אַל תֹּאמַר עַל מָה שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ - "שָׁמַעְתִּי" " – אם ברצונך להפנים, לעכל ולהטמיע משהו חדש שמלמדים אותך, זה יצליח יותר, אם תודה בכך, בפני עצמך ובפני אחרים, שאתה לומד ברגע זה משהו חדש. כל ניסיון להסתיר את העובדה, שעד הרגע לא הכרת את הדבר, יגזול ממך אנרגיות של פתיחת הראש והלב ללמידה עמוקה.
"וְאִם שְׁאָלוּךָ דָּבָר קָטָן וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ בּוֹ, אַל תֵּבוֹשׁ לוֹמַר "אֵינִי יוֹדֵעַ" – אחרת תיאלץ להמציא תשובה לא אמינה, מה שלבסוף יתגלה, ויפגע גם במה שחושבים עליך אחרים וגם במה שאתה חושב על עצמך.
"וְאִם שָׁנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַעְתָּ, אַל תֵּבוֹשׁ לוֹמַר "שְׁנֵה לִי", וְאַל תִּשָּׂא פָּנִים לְעַצְמְךָ לוֹמַר "לֹא שָׁמַעְתִּי" " – בקיצור – "לֹא הַבַּיְּשָׁן לָמֵד". לפעמים לימוד איטי הוא בסופו של דבר יסודי יותר. אם אינך מבקש לשמוע פעם נוספת את מה שמלמדים אותך, אתה מוותר על ידע, שיתכן שיהיה נחוץ לך בהמשך. תלמיד טוב יתן תמיד למורה שלו דיווח היכן הוא נמצא, ואם הריכוז שלו נפגע לרגע, לא יתבייש לבקש לשמוע את הדבר פעם נוספת. אם לא הבין, יבקש הסבר נוסף. למורה טוב יש היכולת להסביר דבר ביותר מדרך אחת. עזור לו, למורה, למצוא את הדרך המתאימה לך כתלמיד.
נראה, שחוכמתם של הזקנים מתקופת חז"ל היא רלוונטית עד היום, ולכן נשב מפעם לפעם לפניהם ונטה אוזן קשבת לדבריהם. אין הדבר אומר שעלינו להתבטל בפניהם, מה גם שהם כבר מזמן אינם רגישים לכבודם...