כֹּל מִצְוָה שֶׁאֵין לָהּ דּוֹרֵשׁ, וְאֵין מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ אוֹתָהּ, תִּדְרְשֶׁנָּה, לְפִי שֶׁהִיא כְּמֵת מִצְוָה, וּמִצְוָה שֶׁאֵין לָה רוֹדְפִים, רְדֹף אַחֲרֶיהָ לַעֲשׂוֹתָהּ, שֶׁהַמִּצְוָה מְקַטְרֶגֶת וְאוֹמֶרֶת: כַּמָּה גְּרוּעָה אָנֹכִי, שֶׁנִּתְעַלַּמְתִּי מִכֹּל וָכֹל!
ספר חסידים
מדרש קצר זה מעלה תמונה דמיונית, שבה מתהלכות המצוות בעולם, ומחפשות את מי שידרוש אותן, את מי שיבחר לקיימן. יש מצוות שאין להן דורש. הן אינן אטרקטיביות. אם פגשת באחת כזאת, שמעטים המקיימים אותה, אומר ספר חסידים, 'תִּדְרְשֶׁנָּה', כלומר – קיים אותה. בעולם של אנשים החיים את קיום המצוות, איסוף מצוות הוא מצווה בפני עצמה, ורב חשיבותו של קיום מצווה נדירה, מהמצוות האלה שאין להן דורש.
אותה מצווה עלובה הריהי כמת מצוה, ומהו מת מצוה? מת מצווה על פי ההלכה הוא אדם שמת ואין מי שמופקד על קבורתו. כל הנתקל במת מצווה חייב לקוברו, גם אם כתוצאה מכך ייגרם לו הפסד מרובה או יתבטל ממצווה חשובה. קבורתו נחשבת לחובה משום כבוד הבריות.
המדרש מורה לנו לרדוף אחר המצוות האלה. אני נזכר בשירו של מאיר אריאל, האומר:
אדם רודף את שחסר לו
חסר לו צדק - רודף צדק
חסר לו שלום - רודף שלום
חסרה לו שררה - רודף שררה
חסרה לו אישה - רודף נשים
אדם רודף את שחסר לו
לא חסר לו - לא רודף...
מעניין שמאיר אריאל אינו מזכיר את רדיפת הכבוד. מכל מקום, הוא לבטח לא קרא את ספר חסידים, אחרת היה מוסיף גם את רדיפת המצוות.
המצווה העזובה הזאת, שאין לה דורשים, שאין רודפים אחריה, מקטרת, או בלשון ספר חסידים 'מקטרגת' ואומרת: 'כַּמָּה גְּרוּעָה אָנֹכִי, שֶׁנִּתְעַלַּמְתִּי מִכֹּל וָכֹל!'. לא חראם?! את המסכנה הזאת יש לגאול, ואף אנו נזכה בנקודה.