כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי ר' יְהוֹשֻׁעַ לְבָבֶל, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים, וְקוֹבֵעַ רָאשֵׁי הֶחֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף שֶׁלַּהֲלָכָה אֵין עוֹשִׂים כֵּן אֶלָּא בִּיהוּדָה.
לְאַחַר זְמַן שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו חַכְמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֶת ר' יוֹסֵי בֶּן כִּפֵּר, וְאֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם חֲנִינָא, אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא: זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר: הַרְבֵּה פְּעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו, לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּסֵפֶר דָּנִיֵּאל.
הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר וְהֵם מַתִּירִים. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵם, שֶׁל תֹּהוּ הֵם, וְאֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר בָּנִיתָ אֶת שְׁמֵנוּ, וְגִדַּלְתָּ אוֹתָנוּ, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִסְתּוֹר; כְּבָר גָּדַרְתָּ, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִפְרֹץ.
אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים, אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִים? אָמְרוּ לוֹ: עוֹשִׂים אָנוּ כֵּן מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים, וְקוֹבֵעַ אֶת רָאשֵׁי הֶחֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ.
אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף הָיָה אַף הוּא מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ! אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח ר' עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ גְּדוֹלִים כְּמוֹתוֹ בַּתּוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְעַתָּה גְּדוֹלִים הֵם מִמְּךָ, וְהֵם שִׁגְרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכֵן אָמְרוּ לָנוּ: לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ: אִם שׁוֹמֵעַ הוּא — מוּטָב, וְאִם לֹא שׁוֹמֵעַ — יְהֵא בְּנִדּוּי.
וְכָךְ אָמְרוּ לְאַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה: אִם שׁוֹמְעִין הֵם לְחַכְמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְנַדּוֹת אֶת חֲנִינָא — מוּטָב, וְאִם לֹא שׁוֹמְעִים, שֶׁיְּסָרְבוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה לְנַדּוֹתוֹ, הֲרֵי הֵם כְּפוֹרְשִׁים מֵעַם יִשְׂרָאֵל, יַעֲלוּ לָהָר, אָחִיהָ יִבְנֶה מִזְבֵּחַ, חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי ר' יְהוֹשֻׁעַ, יְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר, וְיִכְפְּרוּ כֻּלָּם, וְיֹאמְרוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
מִיָּד גָּעוּ כָּל הָעָם בִּבְכִיָּה וְאָמְרוּ: חַס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ לָנוּ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל!
וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (יְשַׁעְיָהוּ ב, ג).
בבלי ברכות עפ"י שטיינזלץ
מעשה זה מופיע בגרסה מעט שונה גם בתלמוד הירושלמי, במסכת נדרים. הזכרת שמו של ר' עקיבא מכוונת את שעון הדורות של מעשה זה לדור שאחרי מרד בר כוכבא, עת נחלשו מאד מוסדות הקהילה היהודית הארץ-ישראליים, וחנינא (או חנניה), שהוא אחיינו של ר' יהושע הגדול, מחכמי יבנה, עוזב את הארץ ויורד (כך מנוסחת עזיבתו בתלמוד) לבבל. מדרש אחר מספר כי היו לו, לחנינא, סיבות נוספות לירידה מהארץ, וכי הוא חטא בחילול שבת בהשפעת כישוף שעשו לו הנוצרים של כפר נחום. מכל מקום, חנינא מנסה להקים מרכז יהודי רוחני בבבל, מרכז שיחליף את ארץ-ישראל. אחת הפעולות המצהירות על כוונה זו היא עיבור השנים וקביעת החודשים, פעולה החייבת להיות מקובלת על כל תפוצות היהדות, הרוצות לחיות על פי לוח שנה אחד.
חכמי ארץ-ישראל מתבאסים מהיוזמה החצופה הזאת, והם משגרים אליו שליחים, שיעבירו לו את המסר הביקורתי. הם בוחרים בדרך דיפלומטית, המוכיחה את עצמה היטב. הם אומרים לחנינא, שהם באו ללמוד אצלו תורה, וזה מחניף לו מאד. הוא משבח אותם ומכריז עליהם שהם מגדולי הדור. רק לאחר מכן מתברר לו, שהשנים חותרים תחת סמכותו התורנית. מה שהוא אוסר, הם מתירים ולהפך. משדורש חנינא מהשניים הסבר להתנהגות זו, הם מספרים לו על מטרת בואם – למנוע ממנו לעבר שנים ולקבוע חודשים בניגוד לנהוג בארץ ישראל.
מתפתח ויכוח, שבו אומרים השניים, כי עיבור השנים וקביעת החודשים חייבים לצאת מארץ ישראל. חנינא טוען, שכמו ר' עקיבא, שעשה זאת גם מחוץ לארץ, והם עונים לו, שגדולתו של ר' עקיבא היתה מוסכמת על הכל, כי הוא לא הניח בארץ חכמים ברמתו. עונה להם חנינא: גם אני לא הנחתי בארץ ישראל שכמותי, והשניים מספרים לו, שדור חדש של חכמים גדולים וחריפי מוח גדל בארץ, דור שהוא אינו מכיר, ובלשונם היפה: 'גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְעַתָּה גְּדוֹלִים הֵם מִמְּךָ'. זהו שיאו של העימות. את קרניהם של התיישים ממחישים השליחים בתביעה מחנינא שיסוג מיוזמתו, ואם לא – הם תובעים מיהודי בבל שיטילו עליו נידוי! הם מציבים בפני יהודי בבל שתי אפשרויות – לנדות את חנינא, או להכריז על פרישה מהעם היהודי. יהודי בבל נבהלים, וממהרים להצהיר על נאמנותם לאלוהי ישראל.
ההמשך אינו מתואר במסכת ברכות שבבבלי, אבל את ההשלמה נמצא בגרסת הירושלמי, במסכת נדרים:
שָׁלַח לוֹ רַבִּי שָׁלוֹשׁ אִגְּרוֹת אֵצֶל רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי נָתָן. בְּאַחַת כָּתַב: לִקְדֻשַּׁת חֲנַנְיָה, וּבְאַחַת כָּתַב: גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים, וּבְאַחַת כָּתַב: אִם אֵין אַתָּה מְקַבֵּל עָלֶיךָ, צֵא לְמִדְבַּר הָאָטָד, וּתְהֵא שׁוֹחֵט וּנְחוּנְיוֹן זוֹרֵק. קְרָאוֹ רִאשׁוֹנָה - וְכִבְּדָם, שְׁנִיָּה וְכִבְּדָם, שְׁלִישִׁית - רָצָה לְבַזּוֹתָם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אַתָּה יָכוֹל, שֶׁכְּבָר כִּבַּדְתָּנוּ. קָם רַבִּי יִצְחָק וְקָרָא בַּתּוֹרָה: 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ'. אָמְרוּ לוֹ: מוֹעֲדֵי ה'! אָמַר לָהֶם: אֶצְלֵנוּ. קָם רַבִּי נָתָן וְהִפְטִיר: 'כִּי מִבָּבֶל תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִנְּהַר פָּקוּד'. אָמְרוּ לוֹ: 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִיְּרוּשָׁלָיִם'! אָמַר לָהֶם: אֶצְלֵנוּ. הָלַךְ חֲנַנְיָה וְקִבֵּל עָלָיו אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה לִנְצִיבִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם. אָמַר לוֹ: אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מָה הִשְׁאַרְתִּי שָׁם. מִי יוֹדִיעַ לִי שֶׁהֵם יוֹדְעִים לְחַשֵּׁב כָּמוֹנִי? עָנָה לוֹ: מִכֵּיוָן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא יוֹדְעִים לְחַשֵּׁב כָּמוֹךָ, יִשְׁמְעוּ לָךְ? אַדְּרַבָּא, מִכֵּיוָן שֶׁהֵם יוֹדְעִים לְחַשֵּׁב כָּמוֹךָ תִּשָּׁמַע לָהֶם! קָם, רָכַב עַל סוּס, הֵיכָן שֶׁהִגִּיעַ הִגִּיעַ, הֵיכָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ - נוֹהֲגִין בְּקִלְקוּל.
השליחים בגרסה זו הם חכמים אחרים. השולח – ר' יהודה הנשיא. את דבר רבי מביאים השליחים באגרות, המחריפות בהדרגה את המסר הביקורתי. את הכבוד שהעניק לשליחים ר' חנניה אין הוא יכול לבטל לאחר שקרא את שלוש האגרות, למרות רצונו העז לבזותם. בעת הקריאה בתורה בבית הכנסת מאתגרים השליחים את הקהל בקוראם ''אֵלֶּה מוֹעֲדֵי חֲנַנְיָה" ו"כִּי מִבָּבֶל תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִנְּהַר פָּקוּד". הקהל מתקן אותם, ובזאת מכריז על נאמונותו לבכורה של ארץ ישראל. חנניה מקבל עליו ומוותר, ובכך גם נמנע הנידוי. הוא הולך להתייעץ עם ר' יהודה בן בתירא, חכם בבלי בן דורו, החי בנציבין. ר' יהודה מחזק את דברי השליחים מארץ-ישראל, ור' חנניה יוצא רכוב על סוס לשוטט בין קהילות ישראל ולהכריז על כניעתו. הקלקול כבר נתפשט ברחבי הגולה, ובמקומות אליהן לא בצליח חנניה להגיע, נוהגין עדיין בקלקול.