אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהַכְנִיס אָרוֹן לַמִּקְדָּשׁ, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה לָזֶה, וְלֹא נִפְתְּחוּ. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת לְשַׁבֵּחַ לָה', וְלֹא נַעֲנָה, פָּתַח וְאָמַר: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תְּהִלִּים כד, ז), וְלֹא נַעֲנָה, וְנִשְׁאֲרוּ הַשְּׁעָרִים סְגוּרִים. כֵּיוָן שֶׁאָמַר: "וְעַתָּה קוּמָה ה' אֱלֹהִים לִמְנוּחָתְךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עָזְךָ, כֹּהֲנֶיךָ, ה' אֱלֹהִים, יִלְבְּשׁוּ תְּשׁוּעָה, וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בְּטוֹב. ה' אֱלֹהִים, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדְּךָ" (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב' ו, מא-מב) — מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה (שֶׁהֵם כְּרָגִיל שְׁחֹרִים מְאֹד), וְיָדְעוּ הַכֹּל עַל יְדֵי כָּךְ, שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָווֹן שֶׁל בַּת שֶׁבַע, שֶׁרָאוּ שֶׁרַק בִּזְכוּתוֹ נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי הַמִּקְדָּשׁ.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
המסורת המקראית כפשוטה ספרה לנו, כי אלוהים לא התיר לדוד לבנות את המקדש, כי ידיו מלאו דמים. בנו, שלמה, שמלך אחריו, הוא שבנה את בית המקדש. ימי שלמה היו ימים של שלום ושגשוג כלכלי ומדיני.
מאידך, מספר לנו התנ"ך, כי הנשים הנכריות, שהביא שלמה לארמון המלך, הטו את לבו והביאו עבודה זרה אל ממלכתו. הנפילה המהירה התרחשה בחיי יורשו, רחבעם, והממלכה התפלגה, ולא שבה עוד לימי הזוהר שלה. זה הנרטיב של המקרא.
המדרש שלפנינו עושה צעד נוסף, ומספר לנו, כי זכותו של שלמה לא היתה כה גדולה, וכי אפילו בעת האירוע הרוחני הגדול ביותר בחייו, טקס חנוכת בית המקדש, הוכיח אלוהים לשלמה, כי זכותו של דוד אביו היא שתשרה על המקום הקדוש הזה, ולא זכותו שלו.
דוד לא רק טימא ידיו במלחמות. חטאו הגדול היה פרשת בת שבע, שהיתה שילוב של ניאוף עם אשת איש ושימוש בסמכותו כמלך לגרימת מות בעלה של בת-שבע, אוריה החיתי. עונשו המיידי של דוד היה מות התינוק שילדה לו בת-שבע, והעונש הגדול יותר הגיע מיד אחרי כן (ברצף סיפורי התנ"ך) – במרד אבשלום. התנ"ך אינו אומר כי אלוהים סלח לדוד על פרשת בת-שבע, ואנו אמורים לתהות על עניין זה.
חז"ל מעוניינים לסגור את הפינה הזאת. אצלם דוד המלך הוא צדיק גדול, נעים זמירות ישראל ואבי שושלת מלכי ישראל. לו יכולים היו להשתכנע כי אלוהים סלח לו, לדוד, על חטאו עם בת-שבע, היה הכל פשוט יותר, וזה, בדיוק, מה שעושה המדרש הזה, ועם כמה תוספות.
אם כן,
א. אלוהים סלח לדוד. עובדה – בזכותו נפתחו שערי המקדש.
ב. יש לו, לדוד, שונאים. ישנן סיבות טובות לשנוא אותו, על פי מה שכתוב במקרא. חז"ל סבורים ששנאה זו אינה מוצדקת.
ומהן התוספות?
ג. רק כאשר מחליט אלוהים לרדת ולשכון במקדש, זה קורה. כל מה שעשה שלמה, בכישרון ובמשאבים, מתוך כוונה ואהבת הבורא, אינו מבטיח את היענות האל למחווה הענקית של המלך.
ד. אם בעתיד יחליט אלוהים, מסיבותיו שלו, הוא יסגור את שערי המקדש בפנינו.
ואם תהינו מה מקור הביטוי 'נהפכו פניו כשולי קדרה' – הנה הוא כאן, לפנינו.