זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: (מִשְׁלֵי ז) "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין, שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל, תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַּקָּצִיר מַאֲכָלָהּ".
מֶה רָאָה שְׁלֹמֹה לְלַמֵּד לֶעָצֵל מִן הַנְּמָלָה? רַבָּנָן אָמְרֵי: הַנְּמָלָה הַזּוֹ, שְׁלֹשָׁה בָּתִּים יֵשׁ לָהּ, וְאֵינָהּ כּוֹנֶסֶת בָּעֶלְיוֹן מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְלֹא בַּתַּחְתּוֹן מִפְּנֵי הַטִּינָה, אֶלָּא בָּאֶמְצָעִי, וְאֵינָהּ חַיָּה, אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים.
לָמָּה? שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אֵינָהּ חַיָּה אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְכָל מַאֲכָלָהּ אֵינָהּ אֶלָּא חִטָּה וּמֶחֱצָה, וְהִיא הוֹלֶכֶת וּמְכַנֶּסֶת בַּקַּיִץ כָּל מָה שֶׁמּוֹצְאָהּ - חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וַעֲדָשִׁים.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: וְכָל חַיֶּיהָ אֵינָהּ אֶלָּא חִטָּה וּמֶחֱצָה, וְהִיא כּוֹנֶסֶת אֶת אֵלּוּ?! וְלָמָּה הִיא עוֹשָׂה כֵּן?
שֶׁאָמְרָה: שֶׁמָּא יִגְזֹר עָלַי הקב"ה חַיִּים, וְיִהְיֶה לִי מוּכָן לֶאֱכֹל.
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַעֲשֶׂה הָיָה, וּמָצְאוּ בְּבוֹר שֶׁלָּהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר, מָה שֶׁמְּכַנֶּסֶת מִן הַקַּיִץ לַחֹרֶף. לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם". אַף אַתֶּם הַתְקִינוּ לָכֶם מִצְווֹת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא.
וּמַהוּ "רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחֲכָם"? רַבָּנָן אָמְרֵי: רְאֵה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, שֶׁבּוֹרַחַת מִן הַגָּזֵל.
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מַעֲשֶׂה בִּנְמָלָה אַחַת, שֶׁהִפִּילָה חִטָּה אַחַת, וְהָיוּ כֻּלָּם בָּאוֹת, וּמֵרִיחוֹת בָּהּ, וְלֹא הָיְתָה אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת אוֹתָהּ. בָּאָה אוֹתָהּ, שֶׁהָיְתָה שֶׁלָּהּ, וְנָטְלָה אוֹתָהּ.
רְאֵה חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, שֶׁלֹּא לְָמְדָה מִבְּרִיָּה, וְלֹא שׁוֹפֵט וְלֹא שׁוֹטֵר יֵשׁ לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שָׁם) "אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין, שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל". אַתֶּם, שֶׁמִּנִּיתִי לָכֶם שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּשָּׁמְעוּ לָהֶן! הָוֵי, "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".
דְּבָרִים רַבָּה
המדרש היפה הזה לקוח מדברים רבה, לקט מדרשים הנוגעים בפסוקי ספר דברים. הפסוק מדברים ט"ז עוסק במינוי שופטים ושוטרים לעם ישראל, הנודד במדבר:
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".
מחבר המדרש נזכר בפסוק אחר בתנ"ך, שגם בו מופיעים שופט ושוטר – פסוק מספר משלי ז', המבקש מאיתנו, העצלים, ללמוד לקח מחייה וממנהגיה של הנמלה – יצור קטן וקצר ימים. כבר חז"ל עמדו על תכונותיהם המופלאות של הנמלים. בעקבות ספר משלי הפכה הנמלה לסמל לחריצות וליכולת דאגה לעתיד. כך היא מופיעה גם אצל איזופוס.
הסתכלות בוחנת וסקרנית במושבות הנמלים שמתחת לקרקע גילתה, שיש להן, לחלק מהנמלים, מבנים מורכבים ומתוחכמים של מחילות עפר בקומות שונות. המדרש אומר, כי המזון שאוספת הנמלה מוכנס בקומה אמצעית – לא בעליונה – בגלל סכנת דליפת מים מלמעלה, ולא בתחתונה, בגלל הטינה (האם טינה היא צינה, קרירות יתר, או שמא מדובר בטין, בעפר לח?). כך שומרת הנמלה על הדגן שהיא אוספת, שלא יתקלקל עד החורף. ידוע כי נמלת הקציר השחורה, למשל, אוגרת את הזרעים שהיא אוספת במחילות נפרדות, על פי סוג הזרעים.
פליאתם של חז"ל ממורכבות המבנה החברתי של קן הנמלים ומתחכום פעולותיהן בולטת במיוחד על רקע משך חייהם הקצר. חז"ל אולי הפריזו, באומרם כי הנמלה חיה רק ששה חודשים, אך יתכן שיש גם נמלים כאלה. ידוע כי תוחלת החיים של נמלים נקבות נעה בין שנה אחת לשלוש. לעומתן המלכה יכולה לחיות כ-30 שנה. הזכרים, אכן, חיים רק מספר שבועות בודדים.
פליאה נוספת מתפלאים חז"ל על הכמות של המזון שאוספת כל נמלה – הרבה יותר ממה שהיא זקוקה לו למחייתה. בקבלנו את העובדה, שפעמים רבות נשחת חלק ממאגר המזון בעקבות פגעי מזג האויר או בעקבות חדירת בעלי חיים חמסנים, אגירה מופרזת זו, לכאורה, מגדילה את הסבירות, שגם אם ייפגע חלק מהמאגר, עדיין יוותר מספיק מזון לנמלים, וכך ישרדו את החורף. ליוצרי המדרש יש הסבר משלהם: הנמלה אוגרת למקרה, שאלוהים יחליט להעניק לה חיים ארוכים מהרגיל. אזי תזדקק לכל מה שאספה.
המדרש רואה בסיפור הנמלים גם משל לחיי אדם. אגירת המזון לחורף היא המשל לאגירת מצוות לקראת חיי עולם הבא.
'רְאֵה דְּרָכֶיהָ' מתפרש כצפייה בדרכיה המוסריות של הנמלה. תצפית מדוקדקת גילתה, כי אם נמלה משאירה אחריה גרגר חיטה, אותו הובילה חלק מהדרך, הנמלים האחרות לא תגענה בגרגר זה, והיא תוכל לשוב ולאסוף אותו. מדעני ההווה בוודאי יסבירו זאת בריח אישי שמשאירה הנמלה על הגרגר, ריח, המרתיע את הנמלים האחרות. חז"ל אומרים כי זה מחשש גזל!
תצפיותיהם של חז"ל בפעולתה של מושבת נמלים אולי גילתה ואולי לא גילתה את המלכה, שחשיבותה למושבה גדולה מאד, אבל גם אם הם פספסו משהו – נכיר בכך, שהמלכה אינה מנהיגה במובן של נותנת הוראות לפועלות. על כן אומר הפסוק ממשלי: "אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין, שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל". המושבה כולה פועלת כאילו יש מי שמנהל את האופרציה, אבל אין להן, לנמלים לא קצין, לא שופט ולא שוטר. הדבר מפליא מאד.
ומכאן – בחזרה להנחיה של התורה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". אנו, שמונהגים על ידי כל מיני בעלי סמכות בחברה, מתפתים לחטוא באי-קבלת הסמכות הזאת, וחז"ל מציעים לנו ללמוד מהנמלים את המשמעת הפנימית הזאת, שמנהלת להן, לנמלים, את החיים היטב.
חשוב להבהיר – קיים כאן בלבול בין עצלות (לא מומלצת בכל מקרה) לבין התנהגות לא ממושמעת, שאינה מכוּוֶּנת על פי נהלים. ועוד - אין ספק, שהתנהלותן של מושבות הנמלים היא מרשימה, אך לא בטוח כי זה מתאים לבני אדם. לנו, בני אנוש, יש יתרון של יכולת יצירתית, של פתרון בעיות לא שגרתי. שלטון דיקטטורי על חברה אנושית היה שמח לדכא תכונות מועילות אלה, ולהופכנו למשהו דומה יותר למושבת נמלים, כשמה שמניע אותנו במצבים כאלה זה הפחד ולא הביולוגיה שלנו.