וְלֶמֶךְ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים. וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו, וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת, וְתוּבַל קַיִן בְּנוֹ רוֹעֶה אוֹתוֹ. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא לֶמֶךְ בַּשָּׂדֶה, וְתוּבַל קַיִן בְּנוֹ עִמּוֹ. וַיְהִי הֵם הוֹלְכִים שְׁנַיִם יַחַד בַּשָּׂדֶה, וְקַיִן בֶּן אָדָם הוֹלֵךְ וּבָא בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתָם, כִּי הָיָה לֶמֶךְ זָקֵן מְאוֹד, וְלֹא יוּכַל לִרְאוֹת, וְתוּבַל קַיִן בְּנוֹ נַעַר קָטָן מְאוֹד. וַיֹּאמַר תּוּבַל קַיִן אֶל אָבִיו לִמְשֹׁךְ בְּקַשְׁתּוֹ, וְיִמְשֹׁךְ לֶמֶךְ אֶת הַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת קַיִן בְּחִצִּים מֵרָחוֹק, וַיְמִיתֵהוּ, כִּי הָיָה בְּעֵינָם לְחַיָּה. וַיָּבוֹאוּ הַחִצִּים בִּגְוִיַּת קַיִן, וְהוּא רָחוֹק מִפְּנֵיהֶם, וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיָּמָת. וַיְּשַׁלֵּם ה' לְקַיִן רָעָה כְּרָעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לְהֶבֶל אָחִיו, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת קַיִן, וַיֵּלְכוּ לֶמֶךְ וְתֻבָל קַיִן בְּנוֹ לִרְאוֹת אֶת הַחַיָּה אֲשֶׁר הָרְגוּ, וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה קַיִן זְקֵנָם נוֹפֵל אַרְצָה מֵת. וַיִּחַר לְלֶמֶךְ מְאוֹד בַּעֲשׂוֹתוֹ הַדָּבָר הַזֶּה, וַיַּכֶּה כַּף עַל כַּף ,וְיִסְפֹּק אֶת בְּנוֹ בְּכַפָּיו, וַיְמִיתֵהוּ. וַיִּשְׁמְעוּ נְשֵׁי לֶמֶךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה לֶמֶךְ, וַיְבַקְשׁוּ לְהָרְגוֹ. וַיִּשְׂנְאוּ נְשֵׁי לֶמֶךְ אוֹתוֹ מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת קַיִן וְאֶת תּוּבַל קַיִן. וַיִּפָּרְדוּ נְשֵׁי לֶמֶךְ מִמֶּנּוּ, וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלָיו בַּיָּמִים הָהֵם. וַיָּבוֹא לֶמֶךְ אֵצֶל נָשָׁיו, וַיִּפְצַר בָּהֵם לִשְׁמֹעַ אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: "עָדָה וְצִלָּה, שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאֲזִינָה אִמְרָתִי". אַךְ עַתָּה הִנֵּה חָשַׁבְתֶּם וַאֲמַרְתֶּם "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" עַל לֹא חָמָס. הֲלֹא אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי אֲנִי זָקַנְתִּי וְשַׁבְתִּי, וְעֵינַי כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, וָאַעַשׂ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּלֹא דַּעַת. וַיִּשְׁמְעוּ נְשֵׁי לֶמֶךְ אֵלָיו לַדָּבָר הַזֶּה, וַיָּשׁוּבוּ אֵלָיו בַּעֲצַת אָדָם אֲבִיהֶם, אַךְ לֹא יָלְדוּ לוֹ בָּנִים מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה, כִּי יָדְעוּ כִּי חֲרוֹן אַף ה' הוֹלֵךְ וְגָדֵל בַּיָּמִים הָהֵם עַל בְּנֵי הָאָדָם לְהַשְׁחִיתָם בִּימֵי הַמַּבּוּל עַל רֹעַ מַעֲשֵׂיהֶם.
ספר הישר (ימי הביניים)
נתחיל במקור מבראשית פרק ד':
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ? וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָ?! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ. נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר, וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי! וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה: לָכֵן, כָּל הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם! וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ... וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ... וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד, וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל, וּמְחִיּיָאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ. וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה... וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל... וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה, שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי, כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.
עבור קוראי התנ"ך, התוהים מה עלה בגורלו של קין המקולל, ומה פשר השיר המוזר שנשא למך, נכדו של נינו של קין, בפני שתי נשותיו, עדה וצילה, מחברים חז"ל בדרך יצירתית את החוטים מסיפור קין אל סיפור למך.
ובכן, על פי המדרש שלפנינו, למך היה כבר זקן וכמעט עיוור, ובנו תובל-קין יצא עמו לשדה להיות לו לעיניים, ולצוד עמו ציד. סבא רבא רבא קין הגיע לאותו שדה. הוא שרד שישה דורות משום שבני האדם הוזהרו מפגיעה בו. אם למך היה זקן באותם ימים, קין היה כבר 'עובר-בוטל'. הצייד העיוור ובנו חסר הניסיון הבחינו בקין מרחוק, וחשבו שמדובר בבעל חיים, הראוי לציד. תובל קין הדריך את למך, והנעבעך מתח את קשתו, והרג את קין. בכך הצדיק למך את שמו... כשהתברר ללמך את מי הרג, ספק כפיו בכעס או בתיסכול, ובין כפיו הכבדות נמעך בנו החביב תובל-קין ונפח את נשמתו. למך שב הביתה אל נשותיו, והתוודה בפניהן על המעשים המחרידים שביצע. הנשים היו מאד לא סלחניות, והן נפרדו ממנו. למך לא ויתר, והפציר בהן לסלוח לו, כשהוא מחליף את הו וידוי בטקסט לירי: "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי". האיש הוא קין, והילד הוא תובל-קין. זו השירה הקדומה ביותר בתנ"ך. הנשים התרצו, ושבו אל למך. סופו של הסיפור מסביר היטב את הפסוק המוזר מבראשית "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה". אם אסר אלוהים את נקמת הדם על קין, שבעתיים יש לאסור את נקמת הדם על למך, שהרג את קין בשוגג.
וכך, מתוך שמיעת המעשיה הדרמטית הזאת לומדים אנו מי הרג את קין, ומה פשר אותו מזמור עתיק ששר למך באוזני נשותיו עדה וצילה.
סופו של המדרש הזה קושר חוט נוסף לפרשיה הבאה שתופיע אחרי המעשה בלמך ובקין, הלא היא פרשיית המבול. על פי המדרש שלפנינו שבו עדה וצילה אל למך, אך לא הוסיפו ללדת ילדים, שכן מוּדָעוֹת היו לחטאיו הרבים של הדור שלהן, חטאים שיביאו בקרוב על העולם את זעם אלוהים בצורת מבול.