יָשְׁבוּ רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא. זֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מַר הֲלָכָה, וְזֶה אָמַר לוֹ: יֹאמַר מַר אַגָּדָה. פָּתַח לוֹמַר אַגָּדָה, וְלֹא הִנִּיחַ זֶה; פָּתַח לוֹמַר הֲלָכָה, וְלֹא הִנִּיחַ זֶה. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל,
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵנָה; יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת,
זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחֹרוֹת – נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן.
תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא
יש בינינו המכירים רק את הביטוי 'נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן', שאנו משתמשים בו כיום כדי לתאר מישהו שניסה לתפוס שתי ציפורים בבת אחת, ונותר ללא אף אחת מהן, או אם נרצה לומר זאת ממש בפשטות – מישהו שניסה להשיג יותר מדי מטרות בבת אחת, ואיבד את כולן.
ויש בינינו, ששמעו את סיפורו של רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא על אותו אדם שהיו לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת מבוגרת. הצעירה תלשה את כל שער השיבה שלו, כדי שמראהו יתאים לזוגיות שלו אִתָּהּ, ואילו המבוגרת תלשה את כל שערותיו השחורות, מאותה הסיבה, וכך יצא האיש קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן.
אבל מי מאיתנו מכיר את סיפור המעטפת? מדוע סיפר ר' יצחק נפחא את הסיפור הזה, שגם הוא משל למשהו כללי יותר, מציאותי יותר? וכאן אנו באים למקור, וקוראים בהנאה מרובה על המאבק בין שני התלמידים לשמוע מהמורה רק את מה שכל אחד מהם רוצה לשמוע. זה רוצה לשמוע רק דברי הלכה, והשני – רק דברי אגדה. כל אחד מהם מפריע ומשתיק את המורה, כשהוא מתחיל לומר את מה שהשני רוצה לשמוע. ואז שולף ר' יצחק נפחא את המשל הנחמד הזה.
מה רוצה ר' יצחק לומר? הדיון התלמודי, כפי שאנו מכירים אותו גם מהתלמוד הירושלמי וגם מהבבלי, אינו עושה הפרדה בין דברי הלכה לדברי אגדה, וזה אחד מסודות קסמו. ר' יצחק רוצה לומר לנו, שהפרדה זו אינה ראויה, שכן דברי האגדה סופרו על ידי חכמים כאיור וכהסבר עממי לדברי ההלכה, וכתבלין המקל על לימוד ההלכות. ההלכות זקוקות למדרשי האגדה גם כדי שהלומדים יבינו אותן טוב יותר ויזכרו אותן, וגם כדי למשוך את ליבם של התלמידים. כל אחת מהשתיים, ההלכה והאגדה, תסבול בהיעדר רעותה.
ואנו, כמעט אלפיים שנה אחרי יצירתו של התלמוד, מתקשים לעתים להתמודד עם החלק ההלכתי שבו, אם משום התוכן המשפטי הדורש עיון מסודר וסבלני, ואם משום שחלק מההלכות כבר אינן רלוונטיות לחיינו אנו, השונים כל כך מתנאי החיים בארץ ישראל או בבבל במאות הראשונות לספירה. לחלוחיתן של האגדות מושכת אותנו יותר. אך חבל לוותר כל כך בקלות.
מהו דבר ההלכה המוצנע בסיפור הנחמד הזה? יש המוצאים בסיפור מסר הקשור לשאלה כיצד יש ללמוד תורה ואיזה רב יש לחפש לשם כך. התלמידים החצופים בחרו דרך גרועה. הם רצו לשנות את המורה, ולא נתנו לו לפתוח את הפה, כאשר אמר דברים שלא רצו לשמוע. מה שהיו השניים צריכים לעשות, הוא לחפש מורים, שיתאימו לכל אחד מהם יותר, מורי הלכה בלבד או מורי אגדה בלבד, בדברי ר' יצחק מובעת הדעה, כי זה ממש בלתי אפשרי, שכן אין להפריד דברי הלכה מדברי אגדה.
אם נרצה להעמיק בסיפור, חייבים נהיה לפתוח את הדף בתלמוד, ולראות באיזה הקשר משובץ הסיפור. לא לכל אחד מאיתנו יש הסבלנות לעשות זאת.
אגב, דעתו של ר' יצחק נפחא – כבודה במקומו מונח. לא כל אחד סבר כמותו. ראו את מפעלם האדיר של ביאליק ורבניצקי – ספר האגדה, שהוא לקט של מדרשי אגדה שנתלשו מההקשר התלמודי ומדיוני ההלכה שהם שובצו בהם. עורכי ספר האגדה היו סבורים, שיש ערך רב לעריכת הלקט הזה, גם במחיר הפסד ההקשר ההלכתי.