מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ שֶׁל ר' עֲקִיבָא שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה. מֶה עָשָׂה? כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה עִמּוֹ לַחֶדֶר, הָיָה עוֹמֵד כֹּל הַלַּיְלָה, וְקוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וְשׁוֹנֶה בַּהַגָּדוֹת. אָמַר לָהּ: "קְחִי נֵר, וְהָאִירִי לִי!" לָקְחָה נֵר, וְהֵאִירָה לוֹ כֹּל הַלַּיְלָה, וְהָיְתָה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, וּמְאִירָה, וְהָיָה פּוֹתֵחַ סֵפֶר, וּמְגַלֶּה אוֹתוֹ מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ וּמִסּוֹפוֹ לְרֹאשׁוֹ, וְכֹל הַלַּיְלָה עוֹמֶדֶת וּמְאִירָה לוֹ עַד שֶׁבָּא הַבֹּקֶר.
בַּבֹּקֶר בָּא ר' עֲקִיבָא אֵלָיו, אָמַר לוֹ: "מָצָא אוֹ מוֹצֵא?"
אָמַר לוֹ: "מָצָא!"
(מדרש תהילים, מזמור נט, פסקה ג.)
השאלה "מָצָא אוֹ מוֹצֵא?" היא קיצור טלגרפי של השאלה: לאיזו מסקנה הגעת? "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" (משלי י"ח) או "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז') – שתי אמירות מנוגדות לחלוטין, המיוחסות שתיהן על פי המסורת לשלמה המלך. את השאלה הזאת מפנה ר' עקיבא לבנו לאחר ליל הכלולות שלו עם כלתו החדשה. מה יכול החתן המסכן להסיק מלילה ראשון ביחד עם כלתו, שבו, במקרה הטוב, הצליחו לממש את קשר האהבה הגופנית. היכרות של ממש לא היתה בלילה זה. בן קצת יותר עצמאי בדעותיו היה משיב לאב על שאלתו החוקרנית מנה אחת אפיים, אבל חז"ל לא העלו בדעתם אפשרות כזאת.
כעת נקרא את המדרש, וננסה להבין מה קרה שם באותו לילה. מימוש מצוות ההתקשרות הגופנית (לא נשתמש בביטוי המאוס 'בעילה') לא היה שם כלל. הבחור העדיף לא לבזבז זמן יקר על מעשי אהבהבים, ובמקום זה ללמוד תורה, כמו שהוא רגיל. אבל הלילה יש לו כלה לצדו. מה יעשה בה? ללמוד תורה, קרוב לודאי, אין היא יודעת, ולא תוכל לשמש לו חברותא. לשלוח אותה לישון זה אולי לא מנומס. אם כן, מדוע שלא תסייע לו, כמו שאשה הגונה אמורה לעשות כלפי בעלה? החתן מורה לה להחזיק בנר הדולק, ולהאיר לו בזמן שהוא קורא בתורה. וכך כל הלילה... האם תשובתו לאביו - 'מוֹצֵא' – מעידה על שביעות רצונו, או אולי הוא מעדיף להחזיר לאבא בתשובה לקונית כמו שאלתו של ר' עקיבא? מי יודע? ואם חז"ל שְׂבֵעִים נחת מהבן הלמדן ומכלתו הצייתנית, אנחנו רשאים להביע מחאה שקטה, ולומר שאפשר גם אחרת – וזהו מדרש עמנואל הקטן:
מַעֲשֶׂה בְּנַעֲרָה שֶׁנִּשְּׂאָה לִבְנוֹ שֶׁל ר' עֲקִיבָא. מֶה עָשׂוּ הַשְּׁנַיִם? נִכְנְסוּ לַחֶדֶר, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת. צְעִירִים הָיוּ וּמִתְיָרְאִים אִישׁ מֵרְעוּתוֹ. מֶה עָשְׂתָה הַנַּעֲרָה? אָמְרָה לוֹ לְבַעֲלָהּ: 'רוֹאָה אֲנִי שֶׁגַּם אַתָּה וְגַם אֲנִי יְרֵאִים מֵהַמַּעֲשֶׂה הֶחָדָשׁ בִּשְׁנַיִם. עֲשֵׂה אַתָּה הַלַּיְלָה מָה שֶׁאוֹהֵב אַתָּה לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכֹּל, וַאֲנִי אֶלְמַד לְהַכִּירְךָ, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה אֲנִי מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֶבֶת לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכֹּל, וְאַתָּה תִּלְמַד לְהַכִּירֵנִי'. אָמַר לָהּ: 'טוֹב הַדָּבָר בְּעֵינַי מְאֹד. קְחִי הַנֵּר, וְהָאִירִי לִי, שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי בְּלִמּוּד תּוֹרָה'. לָקְחָה נֵר וְהֵאִירָה לוֹ כֹּל הַלַּיְלָה, וְכֹל הַלַּיְלָה עוֹמֶדֶת וּמְאִירָה לוֹ עַד שֶׁבָּא הַבֹּקֶר. בַּבֹּקֶר בָּא ר' עֲקִיבָא אֵלָיו, אָמַר לוֹ: "מָצָא אוֹ מוֹצֵא?" אָמַר לוֹ: "מוֹצֵא אֲנִי אֶת כַּלָּתִי נָאָה וְטוֹבָה" . לָעֶרֶב נִכְנְסוּ הַשְּׁנַיִם לַחֶדֶר, וְהַכַּלָּה אָמְרָה לוֹ לֶחָתָן: "עֲצֹם עֵינֶיךָ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ מַעֲשִׂיּוֹת". עָצַם הֶחָתָן אֶת עֵינָיו, וּפִיהָ שֶׁל כַּלָּתוֹ הֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת שֶׁל סִפּוּרִים. "אוֹהֵב אֲנִי אֶת קוֹלֵךְ, אוֹהֵב אֲנִי אֶת סִפּוּרַיךְ. מָחָר נְסַפֵּר זֶה עִם זוֹ." בַּבֹּקֶר בָּאָה אֵם הַכַּלָּה אֵלֶיהָ, וְאָמְרָה לָהּ: "מָצְאָה אוֹ מוֹצֵאת?". אָמְרָה לָהּ: "שְׁנֵינוּ מָצָאנוּ זֶה אֶת זוֹ טוֹבִים וּנְעִימִים".