"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה". זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים יא, ה). אָמַר רַבִּי יוֹנָה: הַפִּשְׁתָּן הַזֶּה - כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה כוֹתֵשׁ עָלָיו, מִשְׁתַּבֵּחַ. אֵימָתַי? כְּשֶׁהוּא יָפֶה. אֲבָל כְּשֶׁהוּא רַע, אַתָּה כוֹתֵשׁ עָלָיו, וְהוּא מִתְפַּקֵּעַ. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא לַצַּדִּיקִים.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם: הַיּוֹצֵר הַזֶּה אֵינוֹ מַקִּישׁ עַל כְּלִי וְקַנְקַן רָעוּעַ, שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר. וּבַמֶּה הוּא מַקִּישׁ? עַל הַבָּרִיא. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה לָרְשָׁעִים, אֶלָּא לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן".
"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם". בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין רִאשׁוֹנִים לָאַחֲרוֹנִים, שֶׁהָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְנַסִּין עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם". וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדוֹר הַמִּדְבָּר, "לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת" וְגוֹ' (דברים ח, ב). אֲבָל אַחֲרוֹנִים נִתְנַסּוּ עַל יְדֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ג, א).
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָנִיֵּאל וַחֲבֵרָיו, כְּשֶׁגָּלוּ גָּזַר עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיֹּאכְלוּ לַחְמָם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם" (יחזקאל ד, יג). עָמַד נְבוּכַדְנֶצַר וְגָזַר עֲלֵיהֶן, שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין מִפַּת בָּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו" (דניאל א, ה). דָּנִיֵּאל לֹא קִבֵּל עָלָיו, וְאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ, שֶׁנֹּאכַל לֶחֶם טָמֵא, בִּקֵּשׁ לְנַסּוֹת אוֹתָנוּ. אָנוּ נַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלָּנוּ, וְהוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ. הִתְחִיל לוֹמַר לְשַׂר הַסָּרִיסִים: נַס נָא אֶת עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה, וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזְּרָעִים וְנֹאכְלָה, וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה, וְיֵרָאוּ לְפָנֶיךָ מַרְאֵינוּ וּמַרְאֵה הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ, וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֶה, עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ (דניאל א, יב-יג). אָמַר לָהֶן: וְאַתֶּם, בְּנֵי הַמְּלָכִים, יְכוֹלִין אַתֶּם לְהִתְנַסּוֹת יָמִים עֲשָׂרָה בְּלֹא לֶחֶם וָיָיִן? אָמְרוּ לוֹ: הֵן, שֶׁאָנוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנִּתְנַסָּה בַעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת, שֶׁמָּא זְכוּתוֹ תַעֲמֹד לָנוּ. לֹא כְבָר מָצָא אוֹתָנוּ הַמֶּלֶךְ עֶשֶׂר יָדוֹת עַל כָּל הַחַרְטֻמִּים וְהָאַשָּׁפִים. מִיָּד, "וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים, וַיִּשְׁמַע לָהֶם לַדָּבָר הַזֶּה וַיְנַסֵּם יָמִים עֲשָׂרָה, וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כָּל הַיְלָדִים, הָאֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ" (דניאל א, יד-טו).
מדרש תנחומא
את מי מעמיד האל בניסיון? את מי שיכול לעמוד בניסיון, כלומר את הצדיק. על פי עיקרון זה יודע אלוהים מראש, שהצדיק יעמוד בניסיון, ושככל שתנאי הניסיון יהיו קשים ומפחידים, הכל יסתיים בהפי-אנד. כך רואים חז"ל את הניסיונות בהם העמיד האל את אברהם, ובכלל זה את הניסיון הנורא של עקידת יצחק, שאני רואה בו כישלון של אברהם ושל אלוהים כאחד, אבל זה עניין לדיון אחר. העיקרון הזה, שאלוהים מעמיד בניסיון את הצדיקים בלבד, אינו תקף לכל אורך הדרך. אפילו חז"ל מזכירים את הניסיונות בהם העמיד אלוהים את בני ישראל במדבר. בני ישראל לא היו צדיקים כולם, והם לא עמדו בכל הניסיונות...
חז"ל מבחינים גם בין ניסיונות בהם הועמדו 'ראשונים' כאברהם, ניסיונות עליהם חתום האל בכבודו ובעצמו, לעומת נסיונות בהם הועמדו 'אחרונים', שבהם מי שניסה את העם היו אומות העולם, כמו האשורים והבבלים.
בין הניסיונות שהביאו הגויים על בני ישראל מזכיר המדרש את הסיפור על דניאל ושלושת חבריו, חנניה, מישאל ועזריה, שנבוכדנצאר לקחם עם גולי בבל אל ארמונו כדי להכשירם לתפקידי מִנְהָל בממלכה הבבלית. המלך הבבלי גוזר על אסיריו המיוחסים, בני אצולת ממלכת יהודה הכבושה, לאכול את מאכלי ארמון המלך, שחותמת הבד"צ אינה מופיעה עליהם, ועל כן הם בחזקת פוּיָה מן התורה. דניאל, כך מספר ספר דניאל, וכך מרחיב המדרש, טוען בצדיקותו הרבה, כי מדובר בניסיון שאלוהים בכבודו ובעצמו מעמיד אותם, והוא מעמיד בפני חבריו סטנדרד אמוני ומוסרי יוצא דופן: 'אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ, שֶׁנֹּאכַל לֶחֶם טָמֵא, בִּקֵּשׁ לְנַסּוֹת אוֹתָנוּ. אָנוּ נַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלָּנוּ, וְהוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ', כלומר – למרות שאלוהים הביא עלינו את הצרה הזאת, ויכולים היינו לקבל את הדין ולאכול את הצ'ופארים של מטבח נבוכדנצאר, אנו נעשה את שלנו, ונבחר בכשרות מהדרין ובדיאטה של זרעים ומים. שר הסריסים, המתפלא על יוזמתם האמיצה של החבר'ה, תוהה אם הם יעמדו בניסיון הקולינרי המזוכיסטי הזה, אבל, כמו באגדות, אלוהים, המתרשם גם הוא מעוצמת האמונה של הנערים, תורם את חלקו, וגורם לכך, שבתום עשרת ימי הניסיון נראים הארבעה יפים ובריאים לפחות כמו חבריהם, שאכלו בהנאה את מטעמי הפיגולים הבבליים.
מי שימשיך בקריאת שלושת הפרקים הראשונים של ספר דניאל (הכתובים, דרך אגב, בעברית), יווכח לדעת, כי בזאת לא תמו הניסיונות הנוראים, שמעמיד נבוכדנצאר הרשע את חניכיו היהודים, אבל כמו באגדות המייחסות לאלוהים הרבה השגחה (וביחוד עבור הצדיקים), גם בסיפור זה הולך אלוהים ללוות את מאמיניו התמימים והנועזים ולעשות להם ניסים גדולים.