רַב הוּנָא, מִגְּדוֹלֵי אָמוֹרָאֵי בָּבֶל, נִקְלָע לְבֵיתוֹ שֶׁל רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. שְׁאָלוּהוּ לִשְׁמוֹ, וְהוּא עָנָה לָהֶם: רַב הוּנָא. הִזְמִינוּ אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת עַל הַמָּקוֹם הַמְכֻבָּד בַּבַּיִת, שֶׁהוּא הַמִּטָּה, וְרַב הוּנָא נַעֲנָה, וְיָשַׁב עַל הַמִּטָּה. נָתְנוּ לוֹ כּוֹס יַיִן לִשְׁתּוֹת, וְהוּא מִיָּד קִבְּלוֹ. לְאַחַר מִכֵּן, שָׁתָה אֶת הַיַּיִן בִּשְׁתֵּי לְגִימוֹת, וְלֹא הֶחֱזִיר פָּנָיו, אֶלָּא שָׁתָה בִּפְנֵי הַמְּאָרְחִים. לְאַחַר כָּל זֹאת שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַמְּאָרְחִים עַל הַנְהָגוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו:
שְׁאָלוּהוּ בָּרִאשׁוֹנָה, מַדּוּעַ קְרָא לְעַצְמוֹ רַב, וְלֹא הִסְתַּפֵּק בְּשֵׁם הוּנָא. עָנָה לָהֶם, כִּי זֶה שְׁמוֹ מֵאָז וּמֵעוֹלָם. כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ, מַדּוּעַ הִסְכִּים לָשֶׁבֶת עַל הַמָּקוֹם הַמְּכֻבָּד בַּבַּיִת (עַל הַמִּטָּה), וְלֹא ''הִסְתַּפֵּק'' בִּמְקוֹם פָּחוֹת מְכֻבָּד, כְּמוֹ כִּסֵּא אוֹ סַפְסָל, עָנָה לָהֶם, כִּי יֵשׁ לַעֲשׂוֹת כָּל מָה שֶׁבַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לָאוֹרֵחַ (הַנִּכְנָס לְבַיִת כָּל מָה שֶׁיִּגְזֹר עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת יַעֲשֶׂה), וּמִכֵּיוָן שֶׁהֻצַּע לוֹ לָשֶׁבֶת עַל הַמִּטָּה – הִתְיַשֵּׁב עָלֶיהָ. הִמְשִׁיכוּ וּשְׁאָלוּהוּ: מַדּוּעַ לֹא סֵרֵב בַּתְּחִלָּה לִשְׁתּוֹת מִן הַיַּיִן (כְּדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא מְקַבְּלִים הַצָּעוֹת כָּאֵלּוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה). עָנָה לָהֶם, כִּי מְסָרְבִין רַק לְאָדָם קָטָן, אַךְ לֹא לְאָדָם גָּדוֹל. וּמִכֵּיוָן שֶׁהִצִּיעוּ לוֹ בְּנֵי הַבַּיִת שֶׁל רַב נַחְמָן, שֶׁהָיָה אָדָם גָּדוֹל, הֲרֵי שֶׁבְּמִקְרֶה זֶה, הַנִּימוּס מְחַיֵּב לֹא לְסָרֵב (בְּנִגּוּד לְהַצָּעָה שֶׁל ''אָדָם רגיל'', לוֹ, כָּאָמוּר, יֵשׁ לְסָרֵב בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה).
כַּמּוּת הַיַּיִן לֹא הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְלָכֵן חָזְרוּ וְשָׁאֲלוּ, מַדּוּעַ לֹא שָׁתָה אֶת כָּל הַיַּיִן בְּפַעַם אַחַת? וְהוּא עָנָה כִּי גַּם בְּאֹפֶן שְׁתִיָּה יֵשׁ הַנְהָגוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאֵין לִשְׁתּוֹת בְּפַעַם אַחַת, כִּי זוֹ דֶּרֶךְ הַגַּרְגְּרָן. כְּמוֹ כֵן, אֵין לְחַלֵּק לְיוֹתֵר מִשְּׁתֵּי לְגִימוֹת, שֶׁזּוֹ ''גַּסּוּת רוח'', אֶלָּא יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לִשְׁתּוֹת כּוֹס יַיִן בִּשְׁתֵּי לְגִימוֹת. (מְדֻבָּר בְּכַמּוּת שֶׁנִּתַּן לִשְׁתּוֹתָהּ בְּפַעַם אַחַת. אִם הַכַּמּוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר, כַּנִּרְאֶה שֶׁאֵין מְנִיעָה לְחַלֵּק לְיוֹתֵר מִשְּׁתֵּי לְגִימוֹת).
לֹא סִיְּמוּ אֶת הַשְּׁאֵלוֹת, וּשְׁאָלוּהוּ מַדּוּעַ לֹא הָפַךְ פָּנָיו כַּאֲשֶׁר שָׁתָה אֶת הַיַּיִן, כְּפִי שֶׁכַּנִּרְאֶה הָיָה מִנְהָגָם בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה?
הוּא עָנָה כִּי הֲפִיכַת פָּנִים אֵינָהּ כְּתוּבָה אֶלָּא לְכַלָּה, אֲשֶׁר מִתְבַּיֶּשֶׁת, שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ עַל פָּנֶיהָ בְּעֵת אֲכִילָתָהּ. ''אָדָם רגיל'' אֵינוֹ חַיָּב לַהֲפֹךְ פָּנָיו בְּעֵת סְעֻדָּתוֹ.
עפ"י בבלי פסחים
כללי נימוס אינם בדיוק הלכות, וכל אדם מחזיק בנימוסים מעט שונים, על פי החינוך שקיבל בבית או בבית הספר. דקדוקי הנימוסים המתוארים בסיפור שלנו אינם משמעותיים במיוחד, ואינם באים לבטא מערכת ערכים חשובה מאד. על כן לא ניכנס לפרטים אלה.
מה שמעניין בסיפור הוא הביקור שעושה אדם חשוב, רב הונא, בביתו של אדם חשוב אחר, רב נחמן. החכמים הנוכחים באירוע מנסים להבין את התנהגותו של האורח, בהכירם את המקובל בדורם. הנורמות השונות ביחסי אורח-מארח משלבות יחסי כבוד הדדיים בין השניים, וכאשר אחד מהשניים הוא אדם חשוב, או כאשר שניהם אנשים בעלי מעמד, יתכנו שינויים בנימוסים המקובלים ביניהם.
מי היו השניים?
המארח, רב נחמן בר יצחק, היה אמורא בבלי, בדור הרביעי והחמישי. הוא היה תלמידו של רבא, ונטל חלק חשוב בסידור ועריכת התלמוד הבבלי. לאחר פטירתו של רבא עמד בראשות ישיבת פומבדיתא.
האורח,רב הונא, היה מגדולי אמוראי בבל בדור השני, תלמידו המובהק של רב ויורשו בראשות ישיבת סורא במשך כארבעים שנה. לרב הונא היו מאות תלמידים, רבים מהם היו אמוראי הדור השלישי.
רב נחמן, הצעיר ממנו, היה חברו וקרא לו בשם "הונא" ללא תואר כבוד. אף רב הונא ביטל את דברי עצמו מפני דעת רב נחמן, מפני שרב נחמן היה מומחה בדיני ממונות.
אם כן, חכם חשוב מבקר אצל חכם צעיר ממנו, אך חשוב לא פחות. מי שמציע לו כיבודים כמו ישיבה על המיטה וכוס יין בודאי רוצה להביע כבוד לאורח המבוגר מבעל הבית. האורח איננו משחק בגינונים של סרוב, המיותרים בעיניו, אם משום שיחסיו עם בעל הבית קרובים מספיק, ואם משום שחשוב לו להופיע בבית המארח כבעל זכויות וכבוד.
האם באמת התקיימה שם אותה סדרת שאלות מצד המארחים? מפאת מעמדו של רב הונא היה עליהם להימנע מהחקירה החודרנית הזאת. אני נוטה להניח, כי זו המצאה של המספר, המבקש, באמצעות אותן שאלות, להסביר לנו מה חושב האורח על עצמו ועל מעמדו בבית מארחו.
עניין הפיכת הפנים בעת השתייה, כלשון המדרש, שנראה מחוץ להקשר, ניתן להסברה כניסיון לקשר מעשיה זו עם הסוגיה קטנה במסכת פסחים, בתוכה משובץ אותו מדרש. הסוגיה עוסקת בשתי חבורות העושות את הפסח בירושלים בבית אחד. אם יש ביניהם כלה צעירה, עליה 'להפוך פנים', כלומר להפנות את פניה לכיוון אחר, כדי שבני החבורה הזרה לה לא יביטו בה בעת שהיא אוכלת או שותה.