אָמַר רַבִּי יַנַּאי: הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, פִּנְקָסוֹ מִתְבַּקֶּרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר: הֵיכָן פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, שֶׁנָּדַר נֶדֶר בְּיוֹם פְּלוֹנִי? בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב לַאֲרַם נַהֲרַיִם, מַה כְּתִיב שָׁם? "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר" וְגוֹ' (בראשית כח, כ(. הֱשִׁיבוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. הָלַךְ וְנִתְעַשֵּׁר, וּבָא וְיָשַׁב לוֹ, וְלֹא שִׁלֵּם אֶת נִדְרוֹ. הֵבִיא עָלָיו עֵשָׂו, וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. נָטַל מִמֶּנּוּ כָּל אוֹתוֹ דוֹרוֹן, עִזִּים מָאתַיִם, וְלֹא הִרְגִּישׁ. הֵבִיא עָלָיו הַמַּלְאָךְ, וְרָפַשׁ עִמּוֹ, וְלֹא הִרְגִּישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ". זֶה סַמָּאֵל, שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ", וְנַעֲשָׂה צוֹלֵעַ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁ, בָּאת עָלָיו צָרַת דִּינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּצֵא דִינָה". כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁ, בָּאת עָלָיו צָרַת רָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר". מְסַיֵּעַ לוֹ רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, שֶׁאָמַר: כָּל הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, גּוֹרֵם לְאִשְׁתּוֹ שֶׁתָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם" וְגוֹ'.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד מָתַי יְהֵא הַצַּדִּיק הַזֶּה לוֹקֶה, וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ בְּאֵיזֶה חֵטְא לוֹקֶה? הֲרֵינִי מוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב: קוּם, עֲלֵה בֵית אֵל, וְשֵׁב שָׁם" (בראשית לה, א(. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא הִגִּיעוּךָ הַצָּרוֹת הָאֵלּוּ, אֶלָּא עַל שֶׁאֵחַרְתָּ אֶת נִדְרֶךָ. אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא יַגִּיעֲךָ עוֹד צָרָה, קוּם, עֲלֵה בֵית אֵל, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁנָּדַרְתָּ לִי שָׁם נֶדֶר. "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר" (בראשית לא, יג(.
מדרש תנחומא
בבראשית כ"ח, בבוקר שאחרי חלום המלאכים והסולם בבית-אל, נודר יעקב הבורח נדר.
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
הצלחתו של יעקב בהרפתקה הארמית שלו אינה מוטלת בספק. הוא שב לארץ כנען עם שתי נשים ושתי שפחות, עם עשרה בנים ועם מקנה רב. לפני חציית מעבר יבוק עדיין לא ידוע מה יהיה גורלו בארץ המולדת שלו, אבל חז"ל מעט חסרי סבלנות, והם מזכירים ליעקב, שמה שמבטיחים צריכים לקיים.
אם כן, ליושב במרומים יש פנקס עבור כל אחד ואחד מאיתנו, ושם רשומה הנהלת חשבונות הנפש שלנו, ובין השאר – נדרים שנדרנו, ועלינו לשלם. חז"ל כבר מסכמים את הצד של אלוהים: 'הֱשִׁיבוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. הָלַךְ וְנִתְעַשֵּׁר...'. עם הכניסה לארץ נפתח הפנקס, ומתברר המינוס הגדול של יעקב – הוא עדיין לא שילם את נדרו. ומה נדר יעקב לעשות, אם ימלא הקב"ה את חלקו בעסקה? "וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". תשלום הנדר ייעשה כאשר יקים יעקב מקדש בבית-אל, וישלם בהוצאות בניה ובקרבנות מעשר מכל הונו.
כל התקלות והצרות, המתרחשות על יעקב מרגע זה, הן, על פי חז"ל, אותות ואיתותים מהיושב במרומים, שזמן תשלום הנדר הגיע, וכי אין לעכב עוד את פרעון החוב.
האיתות הראשון מגיע, על פי חז"ל, מעשיו, הבא לקראתו עם ארבע-מאות איש. על פי המדרש, עשיו חשב להרוג את יעקב. התנ"ך אינו אומר זאת.
המכה הבאה היא התשלום שנאלץ יעקב המפוחד לשלם כדי לשחד את עשיו, שיוותר על זממו – מאתיים עיזים.
התזכורת השלישית כואבת גופנית. המלאך, הנאבק ביעקב על שפת היבוק, הוא, על פי חז"ל סמאל (שם חז"לי נוסף לשטן), שהוא שָׂרוֹ של עשיו (לנו יש אלוהים, ולעשיו, המסמל את אויבינו הגרועים ביותר, יש סמאל). ולאחר כל המכות והאיתותים האלה יעקב עדיין לא 'מרגיש', כלומר אינו מבין את הרמזים.
הרמזים הולכים ומחריפים. דינה נאנסת, ומאוחר יותר מתה רחל בלדתה את בנימין. ויעקב אינו מרגיש. האל מבין, שעם יעקב צריך לדבר דוגרי: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב: קוּם, עֲלֵה בֵית אֵל, וְשֵׁב שָׁם". כלומר, יעקב מצטווה להתחיל בתשלום הנדר ולהקים את המקדש בבית-אל.
כדי לייצר סיפור שלם ובעל היגיון פנימי, מערבבים חז"ל את הזמנים. את ההנחיה המפורשת "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר" נותן האל ליעקב עוד בזמן ששהה בבית חותנו, לבן הארמי. בניית המזבח בבית-אל מתרחשת, על פי התנ"ך, מיד עם כניסתו של יעקב לארץ, עוד לפני אונס דינה ומות רחל: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר, וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לוֹ אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
אך גם התנ"ך אינו ברור בעניין הזמנים. פרשת הקמת המזבח בבית-אל מסופרת פעם נוספת בפרק ל"ה, אחרי פרשת דינה:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב: קוּם, עֲלֵה בֵית אֵל, וְשֵׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל, הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם, וְנָקוּמָה, וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל, וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל, הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. וַיִּסָּעוּ, וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, הִוא בֵּית אֵל, הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל, כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו."