אִישׁ הָיָה וְלוֹ שְׁנֵי בָנִים, וַיִּגַּשׁ אֶל הָרִאשׁוֹן, וַיֹּאמֶר: בְּנִי, לֵךְ הַיּוֹם, וַעֲבֹד בְּכַרְמִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: לֹא חָפַצְתִּי! וְאַחֲרֵי־כֵן נִחַם, וַיֵּלַךְ. וַיִּגַּשׁ אֶל הַשֵׁנִי, וַיְדַבֵּר כָּזֹאת גַּם אֵלָיו, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: הִנְנִי, אֲדֹנִי! וְלֹא הָלָךְ. מִי מִשְׁנֵיהֶם עָשָׂה אֶת רְצוֹן אָבִיו? וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הָרִאשׁוֹן. וַיֹּאמֶר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אָמֵן, אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת יְקַדְּמוּ אֶתְכֶם לָבוֹא אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים, כִּי יוֹחָנָן בָּא אֲלֵיכֶם בְּדֶרֶך צְדָקָה, וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ, וְהַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת - הֵם הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְאַתֶּם רְאִיתֶם, וְלֹא נִחַמְתֶּם אַחֲרֵי־כֵן לְהַאֲמִין לוֹ. שִׁמְעוּ מָשָׁל אַחֵר: אִישׁ בַּעַל־בַּיִת הָיָה, אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם, וַיַּעַשׂ גָּדֵר סָבִיב לוֹ, וַיַּחְצֹב יֶקֶב, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל כֹּרְמִים, וַיֵּלֶךְ בְּדֶּרֶךְ מֵרָחוֹק. וַיְהִי בְּהַגִּיעַ עֵת הַבָּצִיר, וַיִּשְׁלַח עֲבָדָיו אֶל הַכֹּרְמִים לָקַחַת אֶת פִּרְיוֹ. וַיַּחֲזִיקוּ הַכֹּרְמִים בַּעֲבָדָיו; אֶת זֶה הִכּוּ, וְאֶת זֶה הָרְגוּ, וְאֶת זֶה סָקָלוּ. וַיּוֹסֶף שְׁלֹחַ עֲבָדִים אֲחֵרִים רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים, וְגַם לָהֶם עֲשׂוּ כֵן. וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁלַח אֲלֵיהֶם אֶת בְּנוֹ, כִּי אָמַר: מִפְּנֵי בְנִי יָגוּרוּ! וַיְהִי כִּרְאוֹת הַכֹּרְמִים אֶת הַבֵּן, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: זֶה הוּא הַיּוֹרֵשׁ. לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנֹאחֲזָה בְּנַחֲלָתוֹ. וַיַּחֲזִיקוּ בוֹ, וַיִּדְחָפוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכָּרֶם, וַיַּהַרְגוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה, כִּי יָבוֹא בַּעַל הַכָּרֶם, מַה יַּעֲשֶׂה לַכֹּרְמִים הָהֵם? וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: יָרַע לָרָעִים וִיאַבְּדֵם, וְאֶת הַכֶּרֶם יִתֵּן לְכֹרְמִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת פִּרְיוֹ בְּעִתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: הֲכִי לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים "אֶבֶן, מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת יְהוָֹה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ"? עַל כֵּן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כִּי תֻקַּח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים, וְתִסֹּב לְגוֹי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת פִּרְיָהּ. וְהַנֹּפֵל אַל הָאֶבֶן הַהִיא, יִשָׁבֵר, וַאֲשֶׁר תִּפֹּל עָלָיו, תִּשְׁחָקֵהוּ.
הבשורה על פי מתי
שני משלי כרם נושא ישוע בפני תלמידיו.
בשני המשלים בעל הכרם הוא משל לאלוהים, הכרם הוא תורתו, והאנשים הנשלחים לעבד את הכרם הם בני האדם, שקיבלו עליהם לחיות על פי תורת האל.
במשל הראשון שני בנים נשלחים לעבוד את הכרם. הבן הראשון מתחיל בסירוב, אך מתחרט, ושב לעבוד את הכרם. הבן השני מודיע, שיבצע את המוטל עליו, אך מבריז, ונוטש את המשימה.
ישוע שואל את השומעים מי מהבנים מילא את מצוות אביו, ונענה בתשובה המצופה – הבן הראשון. אולי הוא היה מעט חצוף, אולי התמהמה במעשיו, אך לבסוף, לאחר שהתחרט על תשובתו – עשה את מה שנתבקש.
ישוע מפתיע את הקהל באומרו: 'הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת יְקַדְּמוּ אֶתְכֶם לָבוֹא אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים'. הם אמנם חטאו לא מעט בחייהם, אך עתה, משחזרו בתשובה, הם יתקבלו בברכה אצל האלוהים.
המשל השני הוא מעין וריאציה על משל הכרם מישעיהו פרק ה'. הבה וניזכר בו:
א אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה, שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. ד מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ? מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים? ה וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֶת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. ו וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. ז כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.
חלק מהטקסט של משל הכרם אצל ישוע הוא העתק מדויק של נוסח משל הכרם מישעיהו. ההבדל בין משלו של ישעיהו לזה של ישוע (שמתם לב לדמיון בשמות?), גם הוא מעניין.
אצל ישעיהו – הכרם עצמו הוא המתמרד נגד בעליו, שטיפח אותו והשקיע בו הרבה עבודה, והוא איכזב, ונתן פירות באושים. בעל הכרם יפרוץ את גדרו, יזניח אותו, יתן לַבָּקָר לרמוס אותו, ואף יצוה על העננים לא להוריד עליו גשם. הנמשל – אלוהים, בכעסו על העם, שאיכזב בהתנהגותו המוסרית למרות כל השפע הטוב שהאל הרעיף עליו, ינטוש את העם ואת הארץ. העם יותקף על ידי ממלכות זרות, והארץ תהפוך שממה.
אצל ישוע – עובדי הכרם הם המורדים בבעליו, ואפילו הורגים את בנו (ומיהו בן האלוהים?), ובעל הכרם יענישם וימסור את הכרם לאחרים, שיֵדְעו להעריך את מה שהוא מסוגל להניב, יטפחו אותו וישיבו אותו לימי הזוהר שלו. הנמשל – אלוהים ינטוש את העם הבוגדני, ותורתו, היא הכרם, תימסר לעמים אחרים, שיֵדְעו להעריך אותה. הכרם, הוא המשל למלכות השמים, יילקח מידי עובדיו המקוריים, עם ישראל, ויימסר למאמינים חדשים.