מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּשְׁבּוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל וְהָיָה שַׁבַּאי מְהַלֵּךְ אַחֲרֵיהֶם.
אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: גָּמָל שֶׁמְּהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו וְטָעוּן שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אַחַת שֶׁל יַיִן וְאַחַת שֶׁל שֶׁמֶן, וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּנְהִיגִים אוֹתָהּ – אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד נָכְרִי,
אָמַר לָהֶם שַׁבַּאי: עַם קְשֵׁה עֹרֶף, מֵאַיִן אַתֶּם יוֹדְעִים?
אָמְרוּ לו: גָּמָל מֵעֲשָׂבִים שֶׁלְּפָנָיו, מִצַּד שֶׁרוֹאֶה אוֹכֵל, מִצַּד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֵינוֹ אוֹכֵל;
וְטָעוּן שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אַחַת שֶׁל יַיִן וְאַחַת שֶׁל שֶׁמֶן – שֶׁל יַיִן מְטַפְטֵף וְשׁוֹקֵעַ וְשֶׁל שֶׁמֶן מְטַפְטֵף וְצָף;
וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּנְהִיגִים אוֹתוֹ, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל – נָכְרִי נִפְנֶה לַדֶּרֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נִפְנֶה לַצְּדָדִים.
רָדַף אַחֲרֵיהֶם וּמָצָא כְּדִבְרֵיהֶם.
בָּא וּנְשָׁקָם עַל רֹאשָׁם וֶהֱבִיאָם לְבֵיתוֹ, וְעָשָׂה לָהֶם סְעֻדָּה גְּדוֹלָה, וְהָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם וְאָמַר: בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָתַן לָהֶם מֵחָכְמָתוֹ, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהֵם הוֹלְכִים נַעֲשִׂים שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶם. וּפְטָרָם וְהָלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם.
(תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קד עמוד א - עמוד ב)
לב המעשיה הנחמדה הזאת מוכר לנו בגרסאות רבות. מדובר בחכמת מי שיש לו עין חדה, ובדומה לגששים הבדואים של צה"ל, הוא יודע להפיק מפרטים קטנים וזניחים לכאורה, שהוא רואה בשטח, מידע מעניין או חשוב. הגמל שעבר בדרך לפניהם השאיר עקבות יוצאי דופן, סימני אכילת העשב לצידי השביל, שהושפעו מהעובדה שהגמל העיוור בעין אחת ראה רק את הצמחים בצד של העין הרואה. גם המטען שעל גבו הותיר סימני טפטוף שונים, שהעידו על זהות הנוזלים שהובילו. אפילו מובילי הגמל הותירו את עשיית הצרכים שלהם בהתאמה למנהגי התרבות שלהם.
זיהוי עקבות בטבע פחות מוערך בדורנו עתיר הטכנולוגיה, אבל בימי קדם זו היתה מיומנות חשובה ביותר. מעשיות מעין זו פיארו ורוממו את אותם בעלי טביעת עין חדה. סגנון המעשיות היה מבוסס על פירוט המסקנות של אותם 'גששים', ורק אחרי כן, משעלתה התמיהה כיצד הגיעו גיבורינו למסקנות אלה – הגיע ההסבר המחוכם והמפתיע.
המעטפת של המדרש, כפי שהוא מסופר כאן, שייכת לז'אנר מעט שונה, החוזר ומדווח על גויים שזכו להיחשף לחכמה יוצאת דופן של בני עמנו, ליכולתם לחולל ניסים, או לאמונתם העמוקה בה', אמונה שהתבררה לבסוף כנכונה. חוויה מאלפת זו גורמת לאותם גויים להמיר דתם ליהדות, או להפליג בשבחם של בני ישראל, או להעניק להם שכר גדול, או, כמו במקרה שלנו, לפטור אותם מצרה גדולה. בתוך המעטפת מצוי עוד פריט תוכן אודות הצרה שהיו בני עמנו מצויים, צרה ממנה נחלצו בזכות הרושם הרב שהותירה חכמתם. הסיטואציה בסיפור שלנו היא שבי. שבי היה מאד מקובל במצבי מלחמה, כאשר השובים היו הופכים את שבוייהם לעבדים, או משחררים אותם תמורת כופר. מצוות פדיון שבויים נחשבה לגדולה מאד ולקשה לביצוע, וכאן, בסיפורנו, בא השבי לסיומו בזכות הרושם הרב שהותירו השבויים בשובה שלהם. נשמע פנטסטי? כן, כמו במדרשים רבים אחרים של חז"ל. זה מה שהופך את הסיפור לסיפור עממי.