בְּאַחַת מִנְּסִיעוֹתָיו הִזְדַּמֵּן רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא לָעִיר סִימוֹנְיָא. אַנְשֵׁי הָעִיר יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ בְּכָבוֹד רַב, וּלְאַחַר-מִכֵּן בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ: "רַבִּי, שְׁלַח אֵלֵינוּ אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידֶיךָ שֶׁיִּהְיֶה עֲבוּרֵנוּ רַב, חַזָּן וְדַיָּן, וְיוּכַל לְלַמֵּד אוֹתָנוּ תּוֹרָה!"
קָרָא רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידוֹ הָאָהוּב רַבִּי לֵוִי בַּר סִיסִי, וְצִוָּהּ עָלָיו לִנְסֹעַ לְסִימוֹנְיָא וּלְשַׁמֵּשׁ כְּרַב הַקְּהִלָּה. שָׂמְחוּ תּוֹשָׁבֵי סִימוֹנְיָא. אִם הָרַב נִשְׁלַח עַל-יְדֵי רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁבִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ מִנָּהּ אוֹתוֹ לְתַפְקִיד זֶה, בֶּטַח הוּא תַּלְמִיד חָכָם מֻפְלָג, הָרָאוּי לְכִסֵּא הָרַבָּנוּת! מִכֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ בִּגְדֻלָּתוֹ, הֶעֱנִיקוּ לוֹ כָּבוֹד רַב. הֵכִינוּ בִּימָה גְּדוֹלָה, וְעָלֶיהָ הִצִּיבוּ אֶת כִּסְאוֹ שֶׁל רַבִּי לֵוִי.
לֹא חָלַף זְמַן רַב, וְהֵם הֵחֵלּוּ לִתְהוֹת, הַאִם הָיְתָה זוֹ הַבְּחִירָה הַנְּכוֹנָה. הָיָה זֶה כַּאֲשֶׁר הֵם הֵחֵלּוּ לְהַצִּיג שְׁאֵלוֹת בִּפְנֵי הָרַב הֶחָדָשׁ. שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה – וְהָרַב שׁוֹתֵק, וְלֹא אוֹמֵר דָּבָר. שְׁאֵלָה נוֹסֶפֶת - וְשׁוּב הָרַב מַבִּיט בָּהֶם בְּעֵינַיִם עֲצוּבוֹת, אַךְ לֹא עוֹנֶה מְאוּם. לְאַחַר הַשְּׁאֵלָה הַשְּׁלִישִׁית, בָּהּ הֵם נִתְקְלוּ בִּתְגוּבָה דּוֹמָה, הֵחֵלָּה הַשְּׁמוּעָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּרַחֲבֵי הָעִיר. מַדּוּעַ שָׁלַח רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָדָם, שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב עַל שְׁאֵלוֹתֵינוּ? תָּמְהוּ הָאֲנָשִׁים.
רָאָה רַבִּי לֵוִי שֶׁצָּרָתוֹ צָרָה, וּמִהֵר לְהִתְיַעֵץ עִם רַבּוֹ. הוּא סִפֵּר לוֹ עַל שְׁלֹשֶׁת הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי סִימוֹנְיָא.
"הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבוֹת לִשְׁאֵלוֹת אֵלּוּ?" שָׁאַל אוֹתוֹ רַבִּי יְהוּדָה. הֵשִׁיב רַבִּי לֵוִי בְּחִיּוּב, וּפָתַר אֶת הַשְּׁאֵלוֹת לְלֹא מַאֲמָץ. "אֵינֶנִּי מֵבִין!" תָּמַהּ רַבִּי יְהוּדָה. "מַדּוּעַ לֹא הֵשַׁבְתָּ לָהֶם, כְּפִי שֶׁהֵשַׁבְתָּ לִי?"
"מה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת?" הֵשִׁיב הַתַּלְמִיד. "הֵם הֵכִינוּ עֲבוּרִי בִּימָה גְּדוֹלָה, וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עָלֶיהָ. עָלְתָה בִּי תְּחוּשַׁת גַּאֲוָה, וְנִתְעַלְּמוּ מִמֶּנִּי דִבְרֵי תוֹרָה".
(על-פי מדרש רבה פא, ב)
ר' לוי בר סיסי, מתלמידי רבי יהודה הנשיא, שייך לתקופת התפר שבין התנאים לאמוראים בארץ ישראל. כמה קבצי ברייתות שערך ר' לוי מופיעות גם בתלמוד. הוא ירד לבבל לאחר מות רבי, ופעל בבית הכנסת העתיק בנהרדעא, שאבניו – כך מסופר – הובאו מארץ ישראל. מדרש מהירושלמי מספר עליו:
כְּשֶׁבָּאוּ גְּיָסוֹת לְעִירוֹ, נָטַל ר' לֵוִי סֵפֶר תּוֹרָה, עָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג, וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אִם בִּטַּלְתִּי דָּבָר אֶחָד מִסֵּפֶר תּוֹרָה זוֹ - יִכָּנְסוּ לָהֶם, וְאִם לָאו - יֵלְכוּ לָהֶם. מִיַּד נִתְבַּקְּשׁוּ, וְלֹא נִמְצְאוּ. (ירושלמי תענית ג:ח).
ר' לוי היה, על פי המדרש שלפנינו, תלמידו האהוב של רבי יהודה הנשיא. מדרש זה מופיע בגרסה מעט שונה גם בתלמוד הירושלמי. שם מפורטת גם השאלות, ששאלו אנשי העיר סימוניא את ר' לוי. אלה היו שאלות מתחכמות, שיש בהן יותר כוונה לפלפול תלמודי מאשר הצגת בעיה מן המציאות. לדוגמה – אחת מהשאלות: 'גִּדֶּמֶת, בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת?' מבקשת פתרון לבעיה ההזויה של אשה אלמנה חשוכת בנים, שהיא, בנוסף לכל, גם גדמת (שתי ידיה?), והיא צריכה לחלוץ ליבם, שאינו רוצה לשאתה לאשה. איך תבצע מצוות חליצה, כשידיים אין לה?
ר' לוי חכם גדול, ואפילו עם 'קלוֹץ קָאשֶׁעס' כאלה הוא יכול להתמודד, אבל מה שקורה לו הוא מופלא. הכבוד הגדול שמעניקים לו אנשי סימוניא, שמושיבים אותו על במה כדי לענות על שאלותיהם, כאילו היה זה שעשועון טלויזיה – מכניס אותו ל'בְּלֶאק אָאוּט'. כפי שהוא מספר את האירוע לרבי, לבו לא נתמלא בגאווה, כך שההלם שאחז בו לא היה עונש על היהירות שאחזה בו לכאורה. בכל זאת לא היה יכול למצוא תשובה לשאלותיהם של אנשי העיר.
יש במדרש הזה רמז עבה לכך, שהתמודדות של חכם עם סוגיות תורניות כבדות משקל אינה נושא לבידור להמונים. הידע הרב של החכם אינו דומה כלל וכלל לשריריו המאומנים של מתחרה הנינג'ה.
והיכן היא העיר סִימוֹנְיָא?
שִׁמְרוֹן הייתה אחת הערים החשובות בצפון ארץ ישראל בעת העתיקה. היא נזכרת בתנ"ך בשם זה בנחלת שבט זבולון, ובתעודות מחוץ למקרא בשם שמע'ון. בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד נקראה העיר בשם סימוניה, ובשל כך, זוהתה בתל הקרוי בערבית "תל סַמוּנִיֶה", המתנשא כ-60 מטר מעל סביבתו, מצפון-מזרח למושב נהלל. על התל נמצא היום בית העלמין הותיק של נהלל, ובו קבור, בין השאר, לא גידם, אבל שתום עין אחד מפורסם מאד.