בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי, וְעָמַד לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבוֹא בַּקָּהָל? אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מֻתָּר אַתָּה. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הַכָּתוּב אוֹמֵר: (דברים כד) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'"! וְגוֹ'. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן? כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה י) "וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים, וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים". אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הַכָּתוּב אוֹמֵר: (ירמיה מט) "וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן", וּכְבָר חָזְרוּ! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַכָּתוּב אוֹמֵר: (עמוס ט) "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל", וַעֲדַיִן לֹא חָזְרוּ! וְהִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַּקָּהָל.
בבלי ידיים
כל מקום שנאמר במשנה "בו ביום", פירושו: ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא בישיבה ביבנה, שכל זמן שהיה רבן גמליאל נשיא, היה מכריז ואומר: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אל ייכנס לבית המדרש", וכשנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו, ניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס לבית המדרש, ומתוך שרבו התלמידים, רב החידוד והפלפול, ולא היתה הלכה תלויה בספק בבית המדרש.
רבן גמליאל הטיל אימה בפסיקותיו המחמירות בבית המדרש ביבנה. סמכותו הבלתי מעורערת החלישה את תרבות המחלוקת, שכה אפיינה את חכמי אותה תקופה. אחד החכמים שהעז לעמוד מול רבן גמליאל ולקבוע קביעות המנוגדות לדעתו היה רבי יהושע. באחד הימים השפיל רבן גמליאל את ר' יהושע, והחכמים לא סלחו לו על כך. הם הדיחו אותו מראשות בית המדרש, ומינו את ר' אלעזר בן עזריה, שהיה צעיר ממנו בהרבה. אותו יום התרחשה מהפכה בבית המדרש ביבנה. הסלקציה בכניסה לבית המדרש בוטלה, ונתחדשו דיונים בסוגיות, שעד עתה לא נמצא להן פתרון. לפנינו אחד מהדיונים האלה, שבו עסקו חכמים בשאלת קבלתו של גר עמוני לקהל הבאים לבית המדרש, לבית הכנסת ולקהילה היהודית המקומית.
בספר דברים נאמר "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'". מכאן שאין לקבל גרים עמונים ומואבים לקהילה היהודית – כעונש על התנגדותן של ממלכות עמון ומואב העתיקות למעבר בני ישראל בתחומן בדרכם לארץ כנען. גר עמוני בשם יהודה (!) מבקש להתקבל לקהילה, ורבן גמליאל, שעדיין לוקח חלק בדיוני בית המדרש, חוסם את דרכו בסירוב בלתי מתפשר. יריבו המושבע של רבן גמליאל, הלא הוא ר' יהושע, ניצב מנגד עם דעה הפוכה, והוא אומר לאותו גר – 'מותר אתה!'. רבן גמליאל מסתייע בפסוק הקדום מספר דברים, אותו פסוק המשקף את מציאות החיים בארץ כנען למעלה מאלף שנים קודם לתקופת התנאים, ואת דעת התורה בנושא זה. לר' יהושע, המתנגד לו, נימוק מעניין: "וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן? כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת". כלומר, ממלכת עמון כבר אינה קיימת. תושביה פוזרו לפני דורות רבים על ידי סנחריב מלך אשור, ונטמעו בעמים אחרים, החיים בארצות אחרות. על פי טיעון זה, להתייחס אל מי שרואה עצמו צאצא לבני עמון כאל העמונים של התנ"ך, זה אנכרוניזם, ועל כן מצוות התורה אין לה אל מי להתייחס בדור התנאים. ואם הביא רבן גמליאל פסוק מהתנ"ך כתנא דמסייע, הרי שגם לר' יהושע יש פסוקים טובים, שיתמכו בדבריו, כמו הפסוק מישעיהו האומר "וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים", אותו ניתן לפרש כך: במהלך ההיסטוריה הוסרו גבולות של עמים ושל ממלכות, ותושבי אותן ארצות נטמעו בעמים אחרים, ופשוט – אין עם עמוני מובהק כיום. טענה זו מזכירה מאד את רעיונותיו של פרופ' שלמה זנד ביחס לעם היהודי, שלכאורה גלה מארצו לפני אלפיים שנה, ובדורות האחרונים שב לארצו. מבט חטוף במראם של יהודי אתיופיה, תימן וארצות חבר העמים ישכנע אותנו שהגנטיקה היהודית הטהורה לא נשמרה לאורך ההיסטוריה.
מלחמת הפסוקים אינה מסתיימת. רבן גמליאל שולף עוד פסוק מירמיהו, "וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן", האומר, לכאורה, כי ה' השיב את גולי עמון למולדתם, ועל כן ניתן לראות כל מי שקורא לעצמו 'עמוני' כעמוני אסלי. ר' יהושע עונה לו: אז מה? בירמיהו כתוב "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל", וכידוע לנו, הם "עֲדַיִן לֹא חָזְרוּ!". בזאת מסתתמות טענותיו של רבן גמליאל, שמעמדו בבית המדרש ביבנה נחלש. בסופו של דבר מחליטים החכמים לקבל את דעתו המקלה של ר' יהושע, והגר העמוני מתקבל.
האם הוויכוח הזה אקטואלי? בוודאי שכן! מאבקי יוקרה וכוח בתוך הזרמים הדתיים במדינת ישראל ממשיכים להתרחש, ואחת הדרכים בהן נוקטים רבנים כדי לקנות הכרה ומעמד היא דרך ההחמרה. אם אתה מחמיר יותר – לכאורה אתה יהודי יותר... הפסילה שפוסלים רבנים קבוצות גדולות של עולים לארץ, המבקשים להכיר ביהדותם, זועקת לשמיים. יתכן שהדחה, ולו זמנית, של המושלים בכיפה (תרתי משמע) ברבנות תביא לשינוי מבורך בדרך שאנו רואים את הזר, את האחר, את השונה.