"וַיֹּאמֶר בֹּעַז: בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָֹּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָ" (רות ד, ה). קָנִיתִי כְּתִיב, וְהָא מְסַיְּעָא לְהַהִיא, דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: אִלֵּם הָיָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה. אָמַר: הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁנָּטְלוּ אוֹתָן, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִטְלָהּ? חָס לִי לִטְלָהּ! אֵין אָנִי מְעַרְבֵּב זַרְעֲיּוֹתִי, אֵינִי מְעָרֵב פְּסֹלֶת בְּבָנַי! וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ, שֶׁכְּבָר נִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה: 'עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית'.
רות רבה
ההפי-אנד בסוף מגילת רות מתחיל כך:
א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר, אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז. וַיֹּאמֶר: סוּרָה, שְׁבָה פֹּה, פְּלֹנִי אַלְמֹנִי! וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב. ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, וַיֹּאמֶר: שְׁבוּ פֹה! וַיֵּשֵׁבוּ. ג וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי - אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר: קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי! אִם תִּגְאַל, גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל, הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה, כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֶגְאָל. ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז: בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, אֵשֶׁת הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ. ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי, פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי. גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל...
במדרש הקצר הזה חבוי הסבר יצירתי לכינוי המוזר 'פלוני אלמוני', כינוי שהפך ברבות הימים למעין שם סתמי למישהו, שאיננו יודעים את שמו האמיתי. על פי המדרש, 'אלמוני' היה אִלֵּם מדברי תורה, כלומר לא משכיל בידיעת מצוות התורה. כששמע את כינויה של רות בפי בועז – 'אשת המת' – התעורר בו הפחד, שמא גורלו של ראשון בְּעָלֶיהָ של רות ירדוף אותו, וגם הוא ימות. פחד זה הוא פחד בלתי רציונלי, ולאיש הזה היה קשה להודות בו, ועל כן הוא מצא לו תירוץ אחר: אין הוא רוצה לערבב את זרעו עם אישה מואבית. בורותו בענייני תורה הביאה אותו להציג את הנימוק, שהנישואין עם מואבית הם עבירה. ואומרים חז"ל כאן: 'לֹא הָיָה יוֹדֵעַ, שֶׁכְּבָר נִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה: 'עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית'.
בדברים כ"ז כתוב: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה - עַד עוֹלָם". הניסוח בפסוק זה הוא בלשון זכר.
בעזרא ט' אנו מוצאים התייחסות גם לזכרים וגם לנקבות: " וְעַתָּה, מַה נֹּאמַר, אֱלֹהֵינוּ, אַחֲרֵי זֹאת? כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָ בְּיַד עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ נִדָּה הִיא בְּנִדַּת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת, בְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם, אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל פֶּה בְּטֻמְאָתָם. וְעַתָּה, בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם!
הידע השטחי של 'פלוני אלמוני', המיועד לגאול את רות, היה מבוסס על התנ"ך בלבד. כך אומרים חז"ל. בינתיים נקבעה הלכה, אומרים הם, שמדובר ב'עמוני ולא בעמונית' וכו', והם גם מנמקים זאת בנימוקים שונים.
המדרש שלפנינו מייחס לגואל המיועד פחד מהעסקה, גם משום האיסור לכאורה על נישואין עם מואבית, וגם מפני הִשָּׁנוּת הגורל העגום של בעלה הראשון של רות. את הפחד הזה מעורר בועז באיש הזה, ובכוונה, כי הוא מעוניין ברות ובנחלה, שתגיע איתה כנדוניה.
על הדיון התלמודי בבבלי יבמות בעניין זה אפשר בהחלט לפסוח, למרות שיש לו נגיעה לשאלה הגדולה יותר – 'מיהו יהודי'. חז"ל נוקטים חופש יצירתי, כשהם מותחים ביקורת על פלוני-אלמוני מתקופת השופטים, שלא ידע את ההלכה התלמודית בדבר 'עמוני ולא עמונית'.