תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה, מֻבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַם־הָאָרֶץ, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה, בָּנָיו עַמֵּי־הָאָרֶץ. תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. וְלֹא לְעַם הָאָרֶץ, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה, דָּבָר מְכֹעָר וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל. תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר. לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת, לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת, יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה, לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה, יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת, וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁרֶץ, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: (דברים כז) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה".
בבלי פסחים
מי שחושב על חז"ל כעל חסידי שוויון בין בני האדם, מובטח לו שיתאכזב למקרא מדרש זה. אמנם חכמים לא מעטים בדורות הראשונים של תקופת המשנה היו אנשים צנועים ועובדי כפיים, אבל כמשתמע מהמדרש, הם העריכו הערכה גדולה את לימוד התורה ואת הייחוס של התלמיד החכם.
הערכה זו באה לידי ביטוי בעניין הנידון כאן, במציאת זיווג מתאים לך או לבתך. אופציה של זיווג המבוסס על אהבה רומנטית אינה מועלית כאן, וזה בהחלט מובן, אבל מדוע לא ימליצו חכמים על כמה קריטריונים אחרים מלבד ידיעת התורה, כמו חריצות, יושר, נאמנות או מעשים טובים? האם ישנה כאן הנחה מובלעת, כי בתו של תלמיד חכם היא בהכרח גם צנועה וישרה, חרוצה ומופלגת בתכונות אנושיות או בעשיית מצוות? האם את החינוך הטוב הזה 'מהבית' מקבלים רק אצל אב שהוא תלמיד חכם?
הנימוק המובא כאן – "שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה, בָּנָיו עַמֵּי־הָאָרֶץ" – ברור מאין הוא בא, מהדאגה לבנים במקרה שאותו אב משפחה תלמיד חכם נאלץ לגלות או נפטר, והוא משאיר את ילדיו בחזקת אמם. ברור שהשפעת האם במקרה טרגי כזה תהיה קריטית למה שיקרה עם הילדים בעתיד, אבל איני סבור שייחוסה כבת של תלמיד חכם הוא שיעמוד לה באתגר הנורא שנפל עליה.
וכאן אנו באים אל הביטוי החביב 'מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן'. לכאורה – המובן פשוט: תלמיד חכם המתחתן עם בת תלמיד חכם אינו מערבב מין בשאינו מינו; אבל היכן אנו מערבבים או מחברים גפן עם גפן, ולעומת זאת גפן עם סנה? הפרשנים הסבורים כי מדובר בהרכבה של מין על מין, כמו שנעשה בגפנים, בהדרים, בנשירים או באבוקדו, לא יוכלו להסביר בקלות מי מנסה בכלל להרכיב גפן על סנה, הלא הוא שיח הפטל הקדוש. נכון, יש אצל חכמים מדורות שונים דיונים על הרכבת סוג אחד של עץ על סוג אחר (כמו זית על תמר), אבל ניכר מהידע ארוך השנים שלנו, שדיונים אלה מתרחשים בין חכמים, שחוכמתם אינה בעסקי חקלאות... גפן לא ניתן להרכיב על פטל.
אם כן, במה מדובר? אחד ההסברים הנראה מעט יותר הגיוני הוא ערבוב יין ענבים מזן אחד עם יין ענבים מזן אחר לעומת ערבוב יין ענבים כלשהו עם מיץ של פטל, מה שעלול לקלקל את היין.
נניח שהסבר זה הוא זה שעמד לנגד עיניהם של מחברי המדרש. מהם ירשנו ביטוי, המעדיף זיווג מין במינו עם מין שאינו מינו, ביטוי המתאים למצבים אנושיים מסוימים, ואינו מתאים לאחרים.
הנטיה להזדווג לאנשים הדומים לנו מבחינת המעמד הסוציו-אקונומי, מבחינת הרקע התרבותי, המראה והמנהגים – מוכרת ומובנת, אם כי לא תמיד מומלצת. ידועים סיפורים אישיים אודות הפכים שהזדווגו זה לזה בהצלחה, ויצרו התאמה והשלמה הדדית שתרמו לשני בני הזוג.
נשוב אל המדרג המוצג כאן במדרש. בראשו עומד התלמיד החכם, שהכי מומלץ להשתדך לבתו. אם אינך מצליח לעשות זאת, נסה אצל גדולי הדור (אולי הטייקונים של פעם...). אם לא הולך לך איתם, אולי תמצא בת של ראש כנסיה (בית-כנסת), של גבאי צדקה, ואם כלו כל הקיצין – השתדך לבתו של מלמד תינוקות ר"ל, אבל התרחק מעמי-ארצות!
וכאן אנו מגיעים לשיאו של המדרש – השיימינג שעושים חז"ל לעמי-הארצות. מי היו עמי-הארצות בתקופת המשנה והתלמוד? הביטוי 'עם הארץ', שמקורו במקרא, עבר שינוי משמעות בתקופת בית שני, והוא מתאר יהודי שאינו זהיר בקיום דיני התורה, ובעיקר בדיני טומאה וטהרה. אני מניח שהיו בעמנו המגוון גם אנשים שמכורח או מבחירה עסקו כל ימיהם בעבודת כפיים, ואשר הייחוס שתלמידי החכמים העניקו לעצמם לא נראה להם מוצדק. עם הארץ, אם כן, מאיים מבחינה מסויימת על סולם הערכים של חז"ל, המעמיד בראש הכל את לימוד התורה, ויתכן שבין עמי הארץ היו אנשים רבים שרמתם המוסרית לא נפלה מזו של תלמידי החכמים. חז"ל ממליצים לא להינשא לבנותיהם של עמי הארצות "מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁרֶץ, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: (דברים כז) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה"", וברור שמדובר כאן בשנאה לא רציונלית, מן הסוג המוכר לנו כל כך בימים טרופים אלה.
אסיים בהזכרת העדפות שידוכים בקרב העדה החרדית בימינו. ידועים המקרים שהחתן נבחר כי היה ממשפחה מכובדת, בן של רב גדול, ותלמיד מצטיין בישיבה, ואחרי החופה התברר איזה בן-אדם נורא הוא בתוך הבית.
ואולי נעדיף לנסח כך:
לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא כַּלָּה מַשְׂכֶּלֶת וּנְעִימַת הֲלִיכוֹת, חֲרוּצָה וְאוֹהֶבֶת אָדָם, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה, מֻבְטָח לוֹ שֶׁדַּרְכָּם שֶׁל בָּנָיו לֶעָתִיד תִּהְיֶה סְלוּלָה וּמֻצְלַחַת.