"וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה" (שמות ט' ל"ג) - כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, לֹא יָרְדוּ עוֹד אַבְנֵי בָּרָד, וְאוֹתָן הָאֲבָנִים שֶׁכְּבָר יָרְדוּ, לֹא הִגִּיעוּ לָאָרֶץ, אֶלָּא הָיוּ תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין בָּאֲוִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא נִתַּךְ אַרְצָה", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין בַּאֲוִיר. וְאֵימָתַי יָרְדוּ? בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן, וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה, וַיָּמֻתוּ" (יְהוֹשֻׁעַ י' י"א). נִמְצְאוּ תְּלוּיִין בַּאֲוִיר אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה. וְהַקּוֹלוֹת הָיוּ עוֹמְדִין בָּאֲוִיר. אֵימָתַי יָצְאוּ? בִּימֵי יְהוֹרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַה' הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב וְקוֹל סוּס (מְלָכִים ב' ז' ו'). נִמְצְאוּ תְּלוּיִין בַּאֲוִיר קָרוֹב לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וְכֻלָּן גְּנוּזִים וְעוֹמְדִים לִימֵי גּוֹג וּמָגוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ" (יְחֶזְקֵאל ל"ח, כ"ב), וְאוֹמֵר: "קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר, קוֹל מֵהֵיכָל ה', קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו" (יְשַׁעְיָה ס"ו ו').
אוצר מדרשים, מדרש מִנַּיִן
מכת הברד מתוארת בשמות ט':
כז וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה, וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן, וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם: חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם. יְהוָה֙ הַצַּדִּ֔יק, וַֽאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָֽרְשָׁעִֽים׃ כח הַעְתִּ֨ירוּ֙ אֶל יְהוָ֔ה, וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד, וַֽאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם, וְלֹ֥א תֹֽסִפ֖וּן לַֽעֲמֹֽד׃ כט וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה: כְּצֵאתִי֙ אֶת הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת כַּפַּ֖י אֶל יְהוָ֑ה, הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן, וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד, לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע, כִּ֥י לַֽיהוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃ ל וְאַתָּ֖ה וַֽעֲבָדֶ֑יךָ - יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃ לא וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה, כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב, וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃ לב וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ, כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃ לג וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר, וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל יְהוָ֑ה, וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד, וּמָטָ֖ר לֹֽא נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃ לד וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה, כִּֽי חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת, וַיֹּ֣סֶף לַֽחֲטֹ֑א, וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ, ה֥וּא וַֽעֲבָדָֽיו׃
באמצע נפילת הברד נושא משה תפילה לאלוהים, והמכה פוסקת. מרחק שמים מארץ מרחק גדול הוא, וחז"ל תוהים, אם כל מה שהיה באוויר אותה שעה, בדרכו ארצה, האם השלים נפילתו, או שמא בדרך פלא 'עצר במקום'. על מה מבוססת האמונה של חז"ל בכך, שאבני הברד, אגלי המטר והקולות הנוראים עצרו בדרכם מטה, בניגוד לחוקי הנפילה? שלוש סיבות היו להם להאמין בכך: הראשונה – מכת הברד היתה אירוע ניסי, וכשכזה מאד מפתה לתארה כהתרחשות המנוגדת לחוקי הטבע. השניה – לפחות אירוע אחד של נפילת אבנים מהשמים, בעת מלחמת יהושע במלכי כנען, מזכיר מאד את מכת הברד. השלישית – הנוסח המקראי של הפסוק משמות ט': "וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד, וּמָטָ֖ר לֹֽא נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה". על פי חז"ל "לֹֽא נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה" – משמעותו לא השלים נפילתו ארצה.
וכך, כמו אותם עשרה דברים פלאיים שנבראו בערב שבת בין השמשות, מחכים לזמנם ההיסטורי לשמש בניסים מקראיים מאוחרים יותר, גם אבני הברד, המטר והקולות קפאו שם בשמים, ואלוהים עשה בם שימוש במועדים מאוחרים יותר.