?כֵּיצָד מִתְפַּיְּסִים

אָמַר ר' יִצְחָק: כָּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים בִּלְבַד, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ, תָּקַעְתָּ לְזָר כַּפֶּיךָ, נוֹקַשְׁתָּ בְּאִמְרֵי פִּיךָ, עֲשֵׂה זֹאת, אֵפוֹא, בְּנִי, וְהִנָּצֵל, כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ. לֵךְ, הִתְרַפֵּס, וּרְהַב רֵעֵךְ" (מִשְׁלֵי ו, א-ג) וְכָךְ יֵשׁ לְהָבִין: אִם מָמוֹן יֵשׁ בְּיָדְךָ שֶׁאַתָּה חַיָּב לוֹ —פְּתַח לוֹ פִּסַּת יָד, וְתֵן לוֹ אֶת הַמָּמוֹן, שֶׁאַתָּה חַיָּב לוֹ; וְאִם לָאו, שֶׁבִּדְבָרִים חָטָאתָ לוֹ — הַרְבֵּה עָלָיו רֵעִים, כְּלוֹמַר, שְׁלַח אֲנָשִׁים רַבִּים כִּשְׁלִיחֶיךָ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ סְלִיחָה.

אָמַר ר' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כָּל הַמְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מֵחֲבֵרוֹ, אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲנָא, שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְּמָלוּךְ, וְעַתָּה שָׂא נָא" (בְּרֵאשִׁית נ, יז), וְהֻזְכְּרָה לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים (אֲנָא, נָא, נָא), לוֹמַר שֶׁיּוֹתֵר מִכָּךְ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ, וּבְכָךְ צָרִיךְ הַנֶּעֱלָב לְהִתְפַּיֵּס וְלִמְחֹל לוֹ. וְאִם מֵת הַנֶּעֱלָב קֹדֶם שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְפַיְּסוֹ, מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ שֶׁל הַנֶּעְלָב, וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: "חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי, שֶׁחָבַלְתִּי בּוֹ".

בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ

זה לא מובן מאליו, שאם פגעתי במישהו במעשה או בדברים, חייב אני לפייסו? מסתבר שזה לא מובן מאליו. בחירת העיתוי לַפְּנִיָּה אל הזולת בבקשת סליחה היא בעייתית. האם זה לא מאוחר מדי, שכן את הנעשה אין להשיב, וצריך הייתי להתנצל מיידית? האם זה לא מוקדם מדי, וחברי עדיין כל כך כועס, שעדיף להמתין עוד קצת, ורק אז לגשת אליו? בקשת סליחה היא רק אמירת דברים, ואולי המעשה הנכון הוא תיקון המעוות במעשים חדשים, שיוכיחו שאני לקחתי אחריות וגם הייתי מוכן לשלם את המחיר? ואם רַבְנוּ, וגם הוא פגע בי, ולא משנה 'מי התחיל', האם אין בקשת הסליחה שלי היא מעין הודאה בכך שרק אני לא הייתי בסדר? לחז"ל יש כמה תובנות לחלוק אתנו בעניין זה, ואלה מופיעות כאן.

'אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים בִּלְבַד' – גם זו פגיעה, ולפעמים מכאיבה ביותר. הקנטת החבר בדברים מעמידה אותו במצב של התגוננות וחולשה, ביחוד אם היא נעשית בפומבי. אם ראובן מקניט את שמעון בפומבי, ואין כל מעשה של התפייסות או התנצלות בפומבי, חולשתו של שמעון ביחס לראובן מתקבעת בעיני אחרים, וזו פגיעה קשה.

'צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ' – אין כל התלבטות בעניין זה. אם מודע אתה לכך, שפגעת בזולתך, חייב אתה לפייסו. חובה זו אינה מתבטלת גם אם סבור אתה, שגם הוא פגע בך בתגובה על מעשיך כלפיו.

חז"ל מבחינים בין פגיעה בממון לבין פגיעה בדברים. הדוגמה הניתנת כאן מתייחסת לחוב שאתה חב לרעך, ואשר סירבת להשיבו. אין אפשרות לפיוס, אם עדיין אינך מתכוון להשיב את הממון שאתה חייב לרעך; אבל חז"ל אינם הולכים צעד אחד נוסף, צעד מתחייב: גם אם פתחת ידך, והשבת את החוב, עצם האיחור בהשבתו או הסרוב שסרבת להשיבו נותרו, והם פגיעה מכאיבה גם לאחר שכבר אינך חייב לרעך ממון. עניין זה אינו נאמר כאן, וחבל.

זו, כמובן, רק דוגמה אחת לפגיעה בממון. אפשר להבין מדוע גְּנֵבָה או שוד אינם מוזכרים כאן, שכן הם בגדר המובן מאליו, ולתורה יש דברים ברורים לומר בעניין זה. אבל גם פגיעות נוספות, כמו תחרות בלתי הוגנת בין עסקים דומים או רמאות במסחר, אינן מוזכרות כאן.

אם פגעת ברעך בדברים, וביחוד אם דברים אלה נאמרו בפומבי, הרי שהפגיעה שפגעת הזיקה גם למרקם החברתי-קהילתי שלכם. זה מסביר את ההצעה של חז"ל לשלוח אל הנפגע הרבה רֵעִים, ידידים (ואולי ידידים משותפים לשניכם), שיסייעו בתיווך ביניכם, אולי משום שניסיון שלך לפנות אליו אישית לא עלה יפה, והוא סרב לדבר אתך. במעשה שלך, שליחת אנשים בשמך, אתה חושף בפני הציבור את הכרתך בעוול שעשית ואת רצונך בפיוס. המחיר האישי שאתה עומד לשלם בהתנצלות פומבית זו יוכיח לרעך, שאתה באמת מצטער על המעשה, ושאתה רוצה לתקן את המצב. אם פגעת ברעך בפומבי, והתנצלת בפניו בארבע עיניים, נשאר עניין בלתי פתור, והוא ידיעת הציבור, שיש ביניכם ריב שלא נסגר.

מהי זכותו של הנפגע לסרב לפיוס שוב ושוב, ולמתוח את החבל כדי להרבות את יסוריו של הפוגע? על כך אומרים חז"ל, שאין לבקש יותר משלוש פעמים. גם לפוגע יש כבוד עצמי, ואחרי שלוש פעמים חייב הנפגע למחול על כבודו ולסלוח.

במחשבה נוספת - אם הנפגע באמת מסרב לסלוח, זו זכותו, ועל הפוגע לחדול מניסיונות הפיוס לאחר שלוש פעמים.

אנו חוזרים אל ההתחלה, אל ההמלצה להקדים ולהתפייס. ככל שנקדים לעשות זאת, ירבצו על ליבות שנינו פחות משקעים, חששות, רגשות אשמה, כעס ותסכול. חז"ל מזכירים לנו, כי אורך חיינו אינו נצחי, וכי אם מי שפגענו בו נפטר לפני שהספקנו להתפייס אתו, זה רע מאד. ושוב – חז"ל מציעים לנו טקס פומבי, שבו אנו מודים במעשה שלנו על קבר המנוח בפני מניין של אנשים מהקהילה, אנשים שבזכותם תדע כל הקהילה, שלקחתי אחריות על מעשי, והתחרטתי עליהם.