מַטְרוֹנָה שְׁאֵלָה אֶת רַבִּי לְעֵזֶר (אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרַקְנוֹס) מִפְּנֵי מָה חָטָא אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְהֵן מֵתִים בָּהּ שָׁלֹשׁ מִיתוֹת? אָמַר לָהּ: אֵין חָכְמָתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא בְּפִלְכָּהּ, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת לה) "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ". אָמַר לוֹ הוֹרַקְנוּס בְּנוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא לַהֲשִׁיבָהּ דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אִבַּדְתָּ מִמֶּנִּי שְׁלָשׁ מֵאוֹת כּוּר מַעֲשֵׂר בְּכָל שָׁנָה! אָמַר לוֹ: יִשָּׂרְפוּ דִבְרֵי תוֹרָה, וְאַל יִמָּסְרוּ לְנָשִׁים. וּכְשֶׁיָּצְאָה, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, לְזוֹ דָּחִיתָ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב?
יְרוּשַׁלְמִי סוֹטָה
כשמופיעה מטרונה באחד ממדרשי חז"ל, אפשר כמעט תמיד להניח, שמולה יתייצב אחד מחכמינו. לפעמים היא תקשה עליו בקושיה אמיתית, ולפעמים היא תוכיח את בורותה באיזו קְלוֹץ קָאשֶׁע, מה שירים לו להנחתה מפולפלת עם לקח בצידה.
ר' אליעזר בן הורקנוס, היתה לו אישה נבונה בבית, אִמָּא שָׁלוֹם שמה. מהניסיון האישי חייב היה לדעת, שיש נשים היודעות תורה, ושאם הן מציגות שאלה, ראוי לענות להן כמו לתלמיד חכם. אלא שר' אליעזר, או לְעֵזֶר בפי המדרש, הניסיון מהבית לא היה לו לעזר הפעם. עליו ועל שכמותו שרו לפני יובל שנים חברי רביעיית מועדון התאטרון 'כי לנו יש כבוד עצמי', והכבוד הזה לא התיר לו לקחת את המטרונה ברצינות.
מה שאלה הגברת המהודרת? היא ביקשה להבין מדוע על אותו עוון בו חטאו כולם במעשה העגל, נגזר מוות משלושה סוגים שונים (חלק מתו בחרב בני לוי, אחרים מתו במגפה, ואחרים – בשתיית מי הסוטה, שהשקה אותם משה).
ר' אלעזר פשוט אינו מוכן להתייחס לשאלה, למרות שהוצגה ברצינות גמורה, וכל זאת משום שהשואלת היא אישה, שאינה ראויה, לטעמו, ללמוד דבר מפיו. ר' אליעזר סבור היה שהחכמה היחידה שיש להתיר לנשים לעסוק בה היא חוכמת הטוויה בפלך, חכמה הזוכה לשבחיו של החכם באדם, כותב ספר משלי. עבור כל אישה אינטליגנטית תשובתו של ר' אליעזר היא תשובה מבזה.
האישה לבטח לא מרוצה, אבל בבית המדרש נמצאים גם התלמידים, ששמעו את הדיאלוג המטופש הזה, ובנו של ר' אליעזר, הקרוי על שם סבא שלו, רומז לאביו, שתשובתו לאישה אינה תשובה נבונה, והוא אומר זאת כך: 'בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא לַהֲשִׁיבָהּ דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אִבַּדְתָּ מִמֶּנִּי שְׁלָשׁ מֵאוֹת כּוּר מַעֲשֵׂר בְּכָל שָׁנָה!'. במילים אחרות: 'אני מניח שבחרת לענות כך, משום שלא רצית לעסוק עם האישה בדברי תורה. ראה למה גרמת! המטרונה הזאת, כסף יש לה, והיא תורמת לתלמידי חכמים באופן שוטף 'מעשר', ואם תפסיק כעת בשל רוגזה עליך, יהיה חבל מאד...'
ר' אליעזר יודע להתרגז, והוא פולט מפיו שטות נוספת: 'יִשָּׂרְפוּ דִבְרֵי תוֹרָה, וְאַל יִמָּסְרוּ לְנָשִׁים'.
אחרי ה'יציאה' הזאת של ר' אליעזר מבינה האישה שאין לה מה לחפש אצלו, והיא הולכת הביתה. אבל התלמידים מבינים, שהיא הביאה אל בית המדרש קושיה אמיתית, ולכן הם שואלים אותו: 'רַבִּי, לְזוֹ דָּחִיתָ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב?'. התלמידים מכירים בהבדלי הסמכות התורנית בינם לבין המורה, והם לא מעיזים למתוח עליו ביקורת. אולי גם הם מקבלים את הרעיון שלו, שבית המדרש צריך להיות טריטוריה נקייה מנשים. הדיון הלמדני אולי ימשיך, אבל אף גבר בסביבה לא יצא להגנת האישה, שהביאה באמתחתה לבית המדרש סוגיה הראויה ללימוד.
האם כל חכמי הדורות הזכרים היו בדעה דומה? ובכן, לא. החֲפֶץ חַיִּים (ר' יִשְׂרָאֵל מֵאִיר הַכֹּהֵן מֵרָאדִין, הַמֵּאָה הַ-19, לִיטָא) נמצא בחצי הדרך לשינוי היחס לאישה, והוא אומר בליקוטי ההלכות שלו על מסכת סוטה:
וְנִרְאֶה דְּכָל זֶה דַּוְקָא בַּזְּמַנִּים שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁכָּל אֶחָד הָיָה דָּר בִּמְקוֹם אֲבוֹתָיו, וְקַבָּלַת הָאָבוֹת הָיָה חָזָק מְאוֹד אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ שֶׁדָּרְכוּ אֲבוֹתָיו, כְּמַאֲמָר הַכָּתוּב 'שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ'. בָּזֶה הָיִינוּ יְכוֹלִים לוֹמַר שֶׁלֹּא תִּלְמַד (האישה) תּוֹרָה, וְתִסְמֹךְ בַּהַנְהָגָה שֶׁל אֲבוֹתֶיהָ הַיְּשָׁרִים. אֲבָל כָּעֵת, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁקַּבָּלַת הָאָבוֹת נִתְרוֹפֵף מְאוֹד מְאוֹד, וְגַם מָצוּי שֶׁאֵינוֹ דָּר בִּמְקוֹם אֲבוֹתָיו כְּלָל, וּבִפְרָט אוֹתָן שֶׁמַּרְגִּילִין עַצְמָן לִלְמֹד כְּתָב וּלְשׁוֹן הָעַמִּים. בְּוַדַּאי שֶׁמִּצְוָה רַבָּה לְלַמְּדָן חֻמָּשׁ וְגַם נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמוּסְרֵי חֲזַ"ל כְּגוֹן מַסֶּכֶת אָבוֹת וְסֵפֶר מְנוֹרַת הַמָּאוֹר וְכַדּוֹמֶה, כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת אֶצְלָן עִנְיַן אֱמוּנָתֵנוּ הַקְּדֻשָּׁה, דְּאִם לֹא כֵּן, עָלוּל שֶׁיָּסוּרוּ לְגַמְרֵי מִדֶּרֶךְ ה', וְיַעַבְרוּ עַל כֹּל יְסוֹדֵי הַדָּת, חַס וְשָׁלוֹם.
'פעם, לפני הרבה דורות' – אומר החפץ חיים – 'היו אנשים גרים בסמוך להוריהם ולהורי הוריהם, ונהוג היה לכבד את דרכיהם. היום זה לא המצב. אנשים רבים מרחיקים לנדוד מבית משפחתם, ומשתקעים במקום אחר. גם כיבוד תורת האבות נתרופף. יש בינינו, המגדילים לחטוא, מדברים וקוראים בלשון העמים הנוכריים, ומצווה גדולה ללמד אותם את הטקסטים החשובים של מסורת ישראל. על כן טוב נעשה, אם נלמד גם את הבנות, שאם לא כן – מאין תדענה את מנהגינו ואת אמונותינו?'.
אם ננסה לקרוא בין השיטין (ושם אנו יכולים למצוא כמעט כל מה שאנו מחפשים...), נמצא שהחפץ חיים מודה בפנינו, שגם הגברים של דורנו רחוקים מאד מרמתם של תלמידי החכמים של העבר, וכי הבורות משתוללת ברחובות. אם כן, מצווה ללמד את הכל, וזה כולל גם את הנשים. הוא לא יודה, שיש נשים פקחיות, שיכולת הלמידה שלהם עולה בהרבה על זה של גברים ממוצעים, וכי אין כל מניעה שלימוד התורה יוקנה גם להן.