מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נָתַן בִּתּוֹ לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַמֶּלֶךְ, וְהִתְנָה עִמּוֹ, וְאָמַר לוֹ: אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ, וּבִתִּי בַּת מֶלֶךְ, וְיוֹדֵעַ אַתָּה, שֶׁבִּתִּי רַכָּה וַעֲנֻגָּה, וְרוּחַ רָעָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִסְבֹּל. אַל תּוֹצִיאֶנָּה בַּלַּיְלָה (וְנֵר עִמָּהּ), שֶׁמָּא יִפֹּל עַל בִּגְדָּהּ, וְאַל תִּתְעַסֵּק בְּדִבְרֵי עֲבֵרָה שֶׁהִיא שׂוֹנְאָהּ. וְקִבֵּל עָלָיו (הֶחָתָן) כָּל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ, וּמָסַר (הַמֶּלֶךְ) בִּתּוֹ לְשׁוֹשְׁבִינֶיהָ, וְכֵיוָן שֶׁהֱבִיאוּהָ לְבַת מֶלֶךְ, וְהֶעֱמִידוּהָ בֶּחָצֵר הַחִיצוֹנָה, רָאוּ חֲתָנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁזּוֹנָה יָשְׁבָה לוֹ בְּחֵיקוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כַּחֲבֵרוֹ אָמְרוּ: מֶה נַעֲשֶׂה? אִם אֲנַחְנוּ מוֹלִיכִים אוֹתָהּ לָאֲחוֹרַהּ, הִיא אוֹמֶרֶת לְאָבִיהָ, וְיַהֲרֹג אוֹתָנוּ. מָה נַעֲשָׂה? נִשְׁמֹט אוֹתָהּ. מִיַּד שְׁמָטוּהָ.
כָּךְ הקב"ה, כְּשֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כָּל צְבָא מָרוֹם שְׂמֵחִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָצֵב. אָמְרוּ לְפָנָיו: רבש"ע, שִׂמְחָה שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ לֹא שֶׁלְּךָ הִיא? אָמַר לָהֶם: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים בְּסוֹף דָּבָר, שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים, "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים" (שְׁמוֹת כ' ג'), וְכֵיוָן שֶׁהֱבִיאוּם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וְרָאוּ אֶת הָעֵגֶל, וְהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לוֹ, אָמְרוּ: מָה נַעֲשָׂה? נַחֲזֹר לִפְנֵי הקב"ה? כְּבָר מְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל! מָה נַעֲשָׂה? נְשַׁבֵּר אוֹתָם! וְשִׂבְּרוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שָׁם ל"ב י"ט).
פסיקתא רבתי
לפעמים המשל הוא סיפור יפה, אך כאשר מציבים את פרטיו מול פרטי הנמשל, מתברר שההתאמה רחוקה מלהיות שלמה.
כמו במשלי חז"ל רבים, גם כאן 'מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם' הוא, כמובן, אלוהים. בתו היא, במשל הזה, התורה. המלך רוצה להעניק את בתו לאחד מגדולי המלך, הלא הוא עם ישראל. הוא מתרה בחתן המיועד, שבתו, התורה, רכה וענוגה, ואינה יכולה לסבול רוח רעה. התורה אינה סובלת חטאים, ויש לכבדה כמו נסיכה. החתן, עם ישראל, מקבל עליו את התנאים, כמסופר בסיפור מתן תורה ('נעשה ונשמע'). המלך מוסר את בתו לשושביניה, כדי שיכינו אותה למסירה לחתן. השושבינים הם 'צבא מרום', כלומר המלאכים, והם מביאים את הכלה-התורה לחצר החיצונה, מקום הנסתר אותה שעה מעיני המלך-האל. שם רואים השושבינים שהחתן מבלה את זמן ההמתנה לכלה בשעשועים עם זונה, היושבת בחיקו. עם ישראל, הממתין למשה, שיבוא עם התורה מפסגת הר סיני, משתעשעים עם האלטרנטיבה הזנותית – הלא היא עגל הזהב.
המלאכים, הלא הם השושבינים של המשל, מתחלפים במשה ויהושע, היורדים מן ההר, והם המבחינים בעם הסוגד לעגל הזהב. בראותם את המחזה המביש, הם פוחדים לקחת את הכלה-התורה 'אחורה', אל האלוהים, מיראתם את כעסו של האל, שיהרוג אותם (מה יש לו נגדם?). וכך הם שומטים את התורה, ומשברים את הלוחות.
נשוב אל המשל. השושבינים, היראים את זעמו של המלך, שומטים את הכלה, ואם יש התאמה בין המשל לנמשל, הכלה 'נשברת' או נהרגת.
משל טוב צריך להיות סיפור קוהרנטי בפני עצמו, כלומר בעל היגיון פנימי, אבל כאן מתגלה חסרונו של המשל הזה. במה חטאה הכלה הענוגה, ששושביניה שומטים אותה? ואם נמשיך את המשל ונקביל אותו להמשכו של הסיפור המקראי, הרי שאנו מקבלים את המלך מעניק, בסופו של דבר, כלה אחרת לחתן החוטא. לא מסתדר...
האם חסרון זה פוגע במדרש השלם? לפי דעתי לא. המשלת התורה לכלה הניתנת לחתן, הלא הוא עם ישראל, היא רעיון יפה, אולי יפה יותר מהמשל המקובל הרבה יותר בדברי חז"ל, הממשיל את יחסי אלוהים עִם עַם ישראל ליחסי חתן עם כלה.