נֶאֱמַר שֶׁ'כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בַּזֶּה' (סִפְרָא בְּחֻקּוֹתַי). אִם תֹּאמַר: אוֹתָם שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אֶלֶף, שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין, מִפְּנֵי מָה נֶהֶרְגוּ? הָיָה לָהֶם, לְסַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה, שֶׁהִנִּיחַ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וּפִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר עִמָּהֶם, שֶׁיִּקְשְׁרוּ חֲבָלִים שֶׁל בַּרְזֶל בְּמָתְנֵיהֶם, וְיַגְבִּיהוּ בִּגְדֵיהֶם לְמַעְלָה מֵאַרְכּוּבוֹתֵיהֶם, וְיַחְזְרוּ בְּכָל עֲיָרוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יוֹם אֶחָד לְלָכִישׁ, יוֹם אֶחָד לְעֶגְלוֹן, יוֹם אֶחָד לְחֶבְרוֹן, יוֹם אֶחָד לְבֵית אֵל, יוֹם אֶחָד לִירוּשָׁלַיִם, וִילַמְּדוּ אוֹתָם דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּשָׁנָה, בִּשְׁתַּיִם, בְּשָׁלֹשׁ, בְּאַרְבַּע, בְּחָמֵשׁ, עַד שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם. ... הֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְצָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד רָץ לְכַרְמוֹ וּלְזֵיתוֹ, וְאוֹמֵר: שָׁלוֹם עָלַי נַפְשִׁי, שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת הַטֹּרַח.
ילקוט שמעוני
'כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בַּזֶּה' אינו תיאור מצב, כי אם מצווה חשובה, שיש לקיימה. אותה ערבות הדדית מחייבת את המנהיגים ללמד את העם שלהם מה שקרוי 'דרך ארץ', כללי התנהגות מוסרית בחברה. ספר שופטים מאשים באופן כוללני את העם בנטישת ה', אם כי בכמה סיפורים מוזכר גם המנהיג כאחראי למצב (גדעון ועבודת הבעל, לשם דוגמה). חז"ל מציגים גישה מעט שונה, ומתארים מחדל של הנהגה, הקשור בשנים הראשונות להתנחלות שבטי ישראל על אדמת ארץ כנען.
אחד הסיפורים, הממחיש יותר מאחרים את היעדר הערבות ההדדית באותה תקופה, הוא מעשה פילגש בגבעה, שראשיתו בהתאכזרות אנשי גבעה לאורחים זרים, שנטו ללון באחד מבתי העיירה. סופו של הסיפור הנורא הזה במלחמה בין שבט בנימין לשאר שבטי ישראל, מלחמה, שבה נהרגו שבעים ושנים אלף איש.
מה היה חסר, לדעת חז"ל, באותן שנים ראשונות של התנחלות בארץ? על המנהיגים – יהושע ופנחס הכוהן הגדול והסנהדרין (באגדות היה כבר סנהדרין בתקופת שופטים) – היה לנקוט יוזמה, להפשיל שרוולים (או בלשון חז"ל: חבלי-ברזל במותניים ובגדים מקופלים עד לארכובות) ולכתת רגליהם בין כל נחלות השבטים, לעסוק בחינוך הציבוד ל'דרך ארץ' – כלומר כיצד מיישמים באופן תרבותי ומוסרי את מצוות התורה באורח החיים החדש של עם היושב על אדמתו. הם לא עשו זאת, אלא ישבו והמתינו לבעיות שתגענה אליהם – לשפוט ולהחליט, להעניש או לגמול. מה קרה בפועל? ברגע שחולקו הנחלות, התפזרו כל שבטי ישראל, כל שבט לנחלתו, כל משפחה לאחוזתה, והתמקדו רק בצרכים הפרטיים של כל אחד מהם, מה שקרוי בלשון חז"ל 'שָׁלוֹם עָלַי נַפְשִׁי'. מה היה חסר באותה שעה? הידע, המצוות וההרגלים הקשורים בפתרון בעיות בין משפחה למשפחה ובין שבט לשבט.
אחרי שבעים וחמש שנים של עצמאות מדינית הגיע הזמן שגם אנו נשאל את עצמנו, אם לא העדפנו את 'שָׁלוֹם עָלַי נַפְשִׁי' על פני המשך חינוך הדור לערכי ערבות הדדית. אחרי מאה חסרת שקט של מלחמות עולם, שואה לאומית, עוני, גלות, נדודים והקמת מדינה יהודית, נראה שקצת נמאס לנו לחשוב על טובת הכלל, ואנו משלים עצמנו במחשבה, שאם כל אחד ידאג לעצמו, יהיה פה גן-עדן.