אָמְרוּ: בַּת י' שָׁנִים הָיְתָה רָחָב כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְזָנְתָה כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. לְסוֹף חֲמִשִּׁים שָׁנָה נִתְגַּיְּרָה. אָמְרָה לְפָנָיו: רבש"ע, בִּשְׁלֹשָׁה חָטָאתִי לְפָנֶיךָ – בְּנִדָּה, בְּחַלָּה וּבְהַדְלָקָה, בִּשְׁלֹשָׁה מְחֹל לִי – בְּחֶבֶל, בְּחַלּוֹן וּבְחוֹמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתּוֹרִידֵם בְּחֶבֶל" וְגוֹ'. וּמַה שָּׂכָר נָטְלָה עַל כָּךְ? ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָכְתָה שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ שְׁמֹנָה נְבִיאִים וְכֹהֲנִים, וְאֵלּוּ הֵם: יִרְמְיָה וְחִלְקִיָּה וּשְׂרָיָה וּמַעֲשֶׂיהָ, בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה, חֲנַמְאֵל וְשַׁלּוּם. וּכְתִיב: "וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ" אֵלּוּ בְּנֵי רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁהִטְמִינָה אֶת הַמְרַגְּלִים בְּבוּץ, "לְבֵית אַשְׁבֵּעַ", שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לָהּ הַמְרַגְּלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה הָיְתָה מִבְּנֵי בָּנֶיהָּ שֶׁל רָחָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם, בֶּן תִּקְוַת", וּכְתִיב: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת" וְגוֹ'. וַהֲלֹא דְּבָרִים ק"ו (קל וחומר): וּמָה אִם מִי שֶׁהָיְתָה מֵעַם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" עַל שֶׁקֵּרְבָה עַצְמָהּ, כָּךְ קֵרְבָהּ הַמָּקוֹם, יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשִׂין אֶת הַתּוֹרָה עַל אַחַת כָּמָה וְכָמָה. יֵשׁ נָשִׁים חֲסִידוֹת גִּיּוֹרוֹת – הָגָר, אָסְנַת, צִפֹּרָה, שִׁפְרָה, פּוּעָה, בַּת פַּרְעֹה, רָחָב, רוּת, וְיָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי.
ילקוט שמעוני
לו היו מלכי יריחו משאירים אחריהם מסמכים, המתעדים את ימיה האחרונים של העיר, לפני שנחרבה ע"י צבא יהושע, היתה רחב לבטח מכונה שָׁם 'בוגדת'. שפר מזלה של רחב, ולמרות שהיתה מוכרת מזון, זכתה בספר יהושע לשבחים ולגמול על הסתרת המרגלים בביתה, ועוד הרבו והוסיפו לה שבחים חז"ל, שבדרכים דרשניות מצאו רמזים בתנ"ך, המספרים על בני השושלת שהקימה לאחר שניצלה בזכות מעשיה, נסתפחה אל מחנה ישראל, ונתגיירה (כהלכה, כמובן, איך לא?).
נתחיל בכמה פסוקים מספר יהושע:
א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר: לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְאֶת יְרִיחוֹ; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב, וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה... ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ... וְהִיא, הֶעֱלָתַם הַגָּגָה; וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג... ח וְהֵמָּה, טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן; וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם, עַל הַגָּג. ט וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים:.... יב וְעַתָּה, הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּיהוָה, כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, חָסֶד; וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד, וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת. יג וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי, וְאֶת-אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם; וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת... טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל, בְּעַד הַחַלּוֹן, כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת... יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הָאֲנָשִׁים:... יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ; אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי, בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה. יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה, דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ--וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם; וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ, בַּבַּיִת - דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ, אִם יָד תִּהְיֶה-בּוֹ... כה וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ, הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ, וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ.
מדוע מספרים חז"ל כי רחב היתה בת 10 כשיצאו בני ישראל ממצרים, וכי בת חמישים היתה, משפגשה במרגלים? אולי רצו לרמוז בכך, שרחב ידעה והכירה היטב את סיפור יציאת מצרים ונדודי ישראל במדבר. רחב גם ידעה היטב את חובותיה של בת ישראל – הקפדה על דיני נידה, חלה והדלקת נרות שבת. היא מדברת אל אלוהים, ומבקשת שימחל לה על שֶׁכָּל אותן השנים לא הקפידה על מצוות אלה, ומקווה כי שלושה מעשים שלה יכפרו על שלוש עבירות אלה: חבל (בו הורידה את המרגלים), חלון (דרכו הוציאה אותם מהבית) וחומה (ממנה שלשלה אותם אל מחוץ לעיר. נשים לב להברקה הספרותית של שלוש מילים המתחילות באות ח' – 'בְּחֶבֶל, בְּחַלּוֹן וּבְחוֹמָה'.
את הפסוק "וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" מפתחים חז"ל לכלל סיפור. רחב ישבה בקרב ישראל, משמע התגיירה ונטמעה בעמנו. עד היום הזה – משמע צאצאיה הם חלק מעמנו. כעת נותר לחפש בתנ"ך רמזים לנוכחותם של בני רחב בתוך עם ישראל.
ר' אליעזר אומר שאפילו נביאים וכוהנים היו בין צאצאיה. אין הסבר לשמונה השמות שהוא מציין כבני שבט רחב.
פסוק אחד מדברי הימים א' ד' מכיל שני רמזים לנוכחות צאצאי רחב בקרב עמנו:
"בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ" (דבה"י א' ד').
"בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ" רומז ל'פִשְׁתֵּי הָעֵץ', בתוכם החביאה רחב את המרגלים. הבוץ הוא אריג יקר, הנזכר מספר פעמים בתנ"ך. על פי המדרש המשיכו צאצאי רחב לעסוק במקצוע האריגה של הבוץ, אותם פשתי עץ, שיש המזהים אותם עם המשי העדין המצוי בפירותיהם של עצי תפוח-סדום, צמח טיפוסי לבקעת יריחו, שבימי קדם היו אורגים ממנו אריגים משובחים.
"בֵית אַשְׁבֵּעַ" – על שם השבועה שנשבעו המרגלים לרחב.
"חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם, בֶּן תִּקְוַת" היא רמז נוסף. השם המוזר 'תִּקְוַת' (כמו חמדת, אפרת או יפעת) מרמז על תקות החוט השני, אותו אריג אדום, שתלתה רחב על חלון ביתה, ששימש לאות זיהוי הבית בעת כיבוש יריחו.
ולבסוף מזכיר המדרש, כי רחב היתה אחת מקבוצת 'נָשִׁים חֲסִידוֹת גִּיּוֹרוֹת', נשים, שלמרות מוצאן הלא-יהודי פעלו למען עם ישראל, והן זכורות לטוב. יפה עשו חז"ל כשאספו את השמות האלה וציינו לטובה את פועלן.