חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. חָטָא קַיִן, נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי. חָטָא אֱנוֹשׁ, נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁלִישִׁי. חָטָא דּוֹר הַמַּבּוּל, נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הָרְבִיעִי. חָטָא דּוֹר הַמִּגְדָּל, נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַחֲמִישִׁי. חָטְאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם, נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשִּׁשִּׁי. חָטְאוּ הַמִּצְרִיִּים בִּימֵי אַבְרָהָם, נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי.
כְּנֶגְדָּם עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים וְהוֹרִידוּהָ לָאָרֶץ. זָכָה אַבְרָהָם, הוֹרִידָהּ מִשְּׁבִיעִי לְשִׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק, וְהוֹרִידָה מִשִּׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי. עָמַד יַעֲקֹב, וְהוֹרִידָה מֵחֲמִישִׁי לִרְבִיעִי. עָמַד לֵוִי, וְהוֹרִידָה מֵרְבִיעִי לִשְׁלִישִׁי. עָמַד קְהָת, וְהוֹרִידָה מִשְּׁלִישִׁי לְשֵׁנִי. עָמַד עַמְרָם, וְהוֹרִידָה מִשֵּׁנִי לְאֶחָד, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן. עָמַד מֹשֶׁה, וְהוֹרִידָה לָאָרֶץ.
וְאֵימַת שָׁרְתָה שְׁכִינָה עָלֶיהָ? בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (בַּמִּדְבָּר ז') "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן".
רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם ר' יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָה, וְהוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ פָּלָטִין שֶׁלּוֹ. לאח"כ בִּקֵּשׁ לְהִתְרַצּוֹת לָה. שָׁלְחָה לוֹ, וְאָמְרָה: יַעֲשֶׂה לִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר חָדָשׁ וַיָּבֹא אֶצְלִי.
כָּךְ לְשֶׁעָבַר הָיָה הקב"ה מְקַבֵּל הַקָּרְבָּנוֹת מִלְּמַעְלָה, דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית ח') "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ" וְגוֹ', עַכְשָׁו מְקַבֵּל מִלְּמַטָּה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: "בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה".
שיר השירים רבה
הקמת המשכן, על פי חז"ל, היא השעה המיוחדת, שבה חזר אלוהים לשכון בקרב בני ישראל. מדרש זה יוצא מנקודת הזינוק של הפסוק משיר השירים "בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה", על פי האלגוריה החביבה על חז"ל, שבה שירי האהבה של המגילה הנהדרת הזאת הם שירי אהבת האל לעמו. "בָּאתִי לְגַנִּי" היא ירידת האל אל העם.
שבעה רקיעים ישנם מעל הארץ, וכל אחד מהם מייצג דרגת ריחוק שונה של האל מבני האדם. עם בריאת העולם שהתה השכינה עם בני האדם על האדמה, כמו שמסופר בבראשית על אלוהים המתהלך בתוך הגן. חטאיהם של שבעה דורות העלו את השכינה מרקיע לרקיע, עד שהגיעה לרקיע השביעי, רחוקה מאד מבני האדם. אברהם נולד אל הדור הפגוע הזה, שבו רחוק היה האל ובלתי מושג. זכה אברהם, והיה הראשון משבעה צדיקים, שכל אחד בדורו ובתורו הוריד את השכינה רקיע אחד כלפי מטה. השביעי היה משה, שבנה את המשכן והוריד את השכינה בחזרה לארץ, לשכון בין בני האדם.
חז"ל מצביעים על בני האדם כאלה המסוגלים להרחיק מהם את האל או לקרבו אליהם. זה לא האל, המחליט בעצמו כמה רחוק לשכון, אלא בני האדם המאמינים בו. המשל על המלך, שכעס על המטרונה שלו, וגרשה מארמונו מחזיר את אלוהים לשליטה חלקית במצב. האל הוא שהרחיק את בני האדם ממנו. אך המשל ממשיך בדרכם של חז"ל, והוא מספר על רצונו של המלך להחזיר אליו את המטרונה, אליה הוא מתגעגע, וזאת אומרת לו: אם ברצונך להיות קרוב אלי, תעשה משהו חדש, ותבוא אתה אלי. על פי הנמשל אומרים בני ישראל לאלוהים – עכשיו תפגין קצת כוונה טובה, ותרד אלינו, לשכון בתוכנו!
אם האל רוצה לקבל קרבנות, עליו לרדת אל המנגלים של כוהני בני ישראל, ולא לצפות שמישהו יעלה את ריח הניחוח אליו, אל הרקיעים הלא-אנושיים.
משאלתם של חז"ל היא להוריד את השכינה אליהם, ואולי בדרך זו להביאה לידי הבנה של המצבים האנושיים ולאפשר להם, לבני האדם, לכוון את מהלך העניינים, לפרש את התורה בדרכם, לעצב בעצמם את מערכת הערכים של החברה האנושית. על האל להתחיל להכיר בחלקם החשוב של בני האדם בעיצוב גורל האנושות, ולא לשבת שם למעלה, ברקיע השביעי ולהתגעגע אל עמו.