שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: לֹא יֵצֵא אָדָם כְּשֶׁהוּא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, לֹא בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וְלֹא בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁדָה אַגְרַת בַּת מָחֲלַת, הִיא וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹצְאִין אָז, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְחַבֵּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּשֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד.
מִתְּחִלָּה הָיוּ מְצוּיִים אוֹתָם מַזִּיקִים בְּכָל יוֹם. פַּעַם אַחַת פָּגְעָה אוֹתָהּ שֵׁדָה בר' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. אָמְרָה לוֹ: אִם לֹא שֶׁהָיוּ מַכְרִיזִים עָלֶיךָ בָּרָקִיעַ: "הִזָּהֲרוּ בַּחֲנִינָא וּבְתוֹרָתוֹ" — הֲרֵי סִכַּנְתִּיךָ! אָמַר לָהּ: אִם חָשׁוּב אֲנִי בָּרָקִיעַ, אִם כֵּן גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא תַּעֲבוֹרִי בַּיִּשּׁוּב לְעוֹלָם. אָמְרָה לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הַנַּח לִי רֶוַח מוּעָט. הִנִּיחַ לָהּ לֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְלֵילֵי רְבִיעִי.
פַּעַם אַחַת פָּגְשָׁה אֶת אַבַּיֵּי. אָמְרָה לוֹ: אִם לֹא אַתָּה הוּא, שֶׁמַּכְרִיזִים עָלֶיךָ בָּרָקִיעַ: "הִזָּהֲרוּ בְּנַחְמָנִי (הוּא אַבַּיֵּי) וּבְתוֹרָתוֹ" —הֲרֵי סִכַּנְתִּיךָ. אָמַר לָהּ: אִם חָשׁוּב אֲנִי בָּרָקִיעַ —גּוֹזֵר אֲנִי עָלַיִךְ, שֶׁלֹּא תַּעֲבוֹרִי בַּיִּשּׁוּב לְעוֹלָם. וְשׁוֹאֲלִים: הֲרֵי יוֹדְעִים אָנוּ, שֶׁבְּכָל זֹאת עוֹבְרִים הַמַּזִּיקִים?! וּמְשִׁיבִים: אֵלֶּה הַמַּזִּיקִים מִן הַסִּמְטָאוֹת הֵם, מִן הַשְּׁבִילִים הַסְּמוּכִים לְיִשּׁוּב, שֶׁנִּשְׁמָטִים סוּסֵיהֶם לְתוֹךְ הַיִּשּׁוּב, וְהֵם בָּאִים וּמַנְהִיגִים אוֹתָם, אֲבָל כְּרָגִיל אֵינָם מְהַלְּכִים בַּיִּשּׁוּב.
בבלי פסחים עפ"י שטיינזלץ
חז"ל עסוקים מאד בשאלה אם יש שדים ומזיקים סביבנו, אם לא. השמועות אומרות שהם קיימים, בלתי נראים, ומצויים בחבורות ענקיות, שכן הם מצויינים ביכולת הולדה מופלאה. זה מאד מתאים לפרנואידים, אבל איך זה שביום יום, מלבד אירועים בהחלט יוצאי דופן, העולם האנושי סובב על צירו ללא תקלות?
אחד ההסברים, שמציעים חז"ל לקושיה הזאת הוא שהם אכן קיימים, השדים, ומאד רוצים להזיק לנו, אלא שמוטלות עליהם כל מיני מגבלות, וביניהן כתוצאה ממפגשים עם חכמים יחידי סגולה, המטילים על אותם שדים את סמכותם הרוחנית, ומונעים מהם לבצע את זממם בכל רגע ורגע.
המדרש שלפנינו עוסק בשני מפגשים כאלה בין חכמים ואנשי מופת לשדה הידועה בשם אַגְרַת בַּת מָחֲלַת, ששמה מעיד עליה, אולי, שהיא מזיקה בהפצת מחלות. הראשון ביניהם הוא ר' חנינא בן דוסא, מחולל נסים ידוע. היא כבר שמעה עליו בַּשָּמַיִם, והוזהרה לא להתעסק אתו. והוא אומר לה: אם כך חושבים עלי בשמים, כנראה שכזה אני, והריני מצווה עליך לא להיכנס לתוך ישובי-אדם'. הגברת נבהלת מעט, ומבקשת ממנו 'רֶוַח מוּעָט', כלומר הנחה כלשהי בצו התקיף שהטיל עליה. ר' חנינא מבין, שלא כדאי למתוח את החבל יותר מדי, והוא מאשר לה בטובו להיכנס לישובים בלילי שבתות ובלילי רביעי. על מה שהיא מסוגלת לעולל מחוץ ליישובים לא מדובר כאן, וכל אחד יעשה לעצמו את החשבון, אם הוא רוצה להסתכן ביציאה אל מחוץ לכפר בלילה, כשהוא לבד...
שדים יכולים להאריך ימים, וכך, כמאתים שנה אחרי המפגש עם ר' חנינא בארץ ישראל, אנו מוצאים את אותה אגרת בת מחלת בבבל, במפגש עם חכם בבלי ידוע, הלא הוא אביי (או נחמני, בשמו הנוסף). אביי גוזר על השדה אותה גזרה, ומרחיק אותה גם מהישובים הבבליים. יש השואלים בתמיהה כיצד זה, שבכל זאת אנו שומעים מפעם לפעם על נזקם של שדים ומזיקים בתוך כפרינו ועיירותינו. חז"ל אינם מהססים להסביר: אלה המקרים יוצאי הדופן. השדים מהלכים בסמטאות, הלא אלה השבילים שמסביב לישובים, ולפעמים קורה שאיזה סוס שלהם בורח אל תוך הכפר, ואז הם נכנסים להובילו החוצה. אם נפגשתם באחד כזה בדיוק כשהוא שם, זב"שכם!