שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: פַּעַם אַחַת הָיָה הָעוֹלָם צָרִיךְ מָטָר. בָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְגָזַר אַרְבָּעִים תַּעֲנִיּוֹת, וְלֹא בָא מָטָר. הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה, וְלֹא בָא מָטָר. בָּא רַבִּי עֲקִיבָא, וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל. אָמַר 'מַשִּׁיב הָרוּחַ', וְנָשְׁבָה רוּחַ. אָמַר 'וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם', וּבָא מָטָר. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הִסְתַּכֵּל רַבִּי עֲקִיבָא בְּפָנָיו. קָם רַבִּי עֲקִיבָא לִפְנֵי הָעָם וְאָמַר: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דּוֹמֶה לַאֲהוּב הַמֶּלֶךְ, שֶׁאוֹהֵב אוֹתוֹ יוֹתֵר, וּכְשֶׁנִּכְנָס לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, נוֹחַ לוֹ, וְלֹא רוֹצֶה לָתֵת לוֹ בַּקָּשָׁתוֹ בְּחִפָּזוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, שֶׁנּוֹחַ לוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ. וַאֲנִי דּוֹמֶה לְעֶבֶד הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ לְפָנָיו, וְלֹא רוֹצֶה הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁעֲרֵי אַרְמוֹנוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן לְדַבֵּר עִמּוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: תְּנוּ לוֹ בַּקָּשָׁתוֹ בִּמְהִירוּת, וְלֹא יִכָּנֵס לְכָאן. כָּךְ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא אֲהוּב הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי הָעֶבֶד, וְהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל הַיּוֹם וְלֹא יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וַאֲנִי - הַמֶּלֶךְ לֹא רוֹצֶה שֶׁאֶכָּנֵס לְשַׁעֲרֵי אַרְמוֹנוֹ. וְנָחָה דַעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
ספר הזוהר לפרשת שמות
ר' אליעזר הוא ר' אליעזר הגדול, בן הורקנוס. מבין כל חכמי דורו היה הוא ידוע מאד באגו הגדול שלו. על כך מספרים מדרשים רבים. הוא היה קפדן ומחמיר, ועל כן גזר ארבעים תעניות לגשם באותה שנה, שבה הכתה הבצורת קשות בארץ ישראל. לא בא הגשם. עמד ר' אליעזר בתפילה מיוחדת, בתקווה שכעת יבוא הגשם המיוחל. ולא בא מטר. ר' עקיבא, שהיה אחד מתלמידי החכמים שליוו את ר' אליעזר, ניסה את מזלו, ואכן – משאמר 'משיב הרוח,' נשבה רוח, ומשהסיף 'ומוריד הגשם,' בא הגשם. עבור ר' אליעזר היתה זו פגיעה בכבודו – אלוהים נשמע לר' עקיבא, הקטן ממנו בתורה, ולא לו.
ר' עקיבא הבין את גודל העלבון, וחשב כיצד להחסיר את כבודו של ר' אליעזר בעיני עצמו ובעיני הקהילה כולה, שראתה כיצד משיב ה' את פניו של ר' אליעזר ריקם, ואחר נעתר לר' עקיבא. ר' עקיבא מספר משל, שבו מככבים מלך, אהובו של המלך ועבדו של המלך. המלך הוא, כמו בכל משלי חז"ל, הקב"ה, אהוב המלך הוא ר' אליעזר, ועבד המלך הוא ר' עקיבא. המלך, החפץ בחברתו ובקרבתו של אהובו, מעכב אותו ולא נענה במהירות לבקשתו. דווקא העבד זוכה ליחס מהיר ויעיל. המלך מצווה על משרתיו לתת לעבד את מבוקשו, כדי שייעלם עד מהרה מנגד עיניו. זו הסיבה, אומר ר' עקיבא, שהקב"ה לא נענה לתעניותיו ולתפילתו של ר' אליעזר. הוא רוצה שר' אליעזר ימשיך לדבר עמו. את עקיבא אין הקב"ה מעריך כל כך, והוא נענה לו, כדי לסיים את הפרשה ככל שאפשר מהר.
המדרש אינו מספר לנו אם קהל המאזינים למשל המתחכם השתכנע. לגבי ר' אליעזר אומר המדרש כי 'נחה דעתו.' אם כך היה באמת, קשה לדעת. מכל מקום, ר' אליעזר היה שבע רצון מההצהרה של ר' עקיבא, שקרבתו לאלוהים קטנה בהרבה מזו של ר' אליעזר. זה סידר את עניין הכבוד, ואולי זה היה העיקר עבור ר' אליעזר.
מאוחר יותר הסתכסך ר' אליעזר עם החכמים בסוגיית תנורו של עכנאי, והחכמים נידו אותו על אף מעמדו הרם בתורה. מי שלקח על עצמו ללכת ולהודיע את הדבר למנודה היה ר' עקיבא, שחשש מאד מתגובתו האלימה, והתנדב להיות שק החבטות, ביודעו שאפילו ר' אליעזר מעריך את הגינותו.
ואני נותרתי עם תהיה קטנה: אם חלף חצי חורף, ועדיין לא ירד מטר, הרי שלאחר ארבעים תעניות הגענו בלוח השנה כבר לשבועות, או אפילו אחרי כן. זה לא הגיוני באקלימה של ארץ ישראל, וגם אם היה יורד גשם בתחילת הקיץ, יבולי החורף קמלו ונשחתו מזמן...