וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (במדבר ח)
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָעֵינַיִם שֶׁיֵּשׁ בְּךָ, יֵשׁ בְּתוֹכָם לָבָן וְשָׁחוֹר, וְאֵין אַתָּה רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן, אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחוֹר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכֻּלּוֹ אוֹרָה, הוּא צָרִיךְ לָאוֹר שֶׁלָּכֶם?!הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִדְלִיק אוֹר מִתּוֹךְ חֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (ברא' א ב). מָה כְּתִיב אַחֲרָיו? "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הוֹצֵאתִי אוֹרָה, וַאֲנִי צָרִיךְ לְנֵרוֹת שֶׁלָּכֶם?!
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: תֵּדַע שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי סוֹעֵד הַיּוֹם, לֵךְ הַתְקֵן לִי! הָלַךְ אוֹהֲבוֹ וְהִתְקִין מִטָּה שֶׁל הֶדְיוֹט, שֻׁלְחָן שֶׁל הֶדְיוֹט. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ, בָּאוּ עִמּוֹ שַׁמָּשִׁין, סָבְבוּ מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב לְפָנָיו מִכָּאן וּמִכָּאן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹהֲבוֹ אֵת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה, נִתְבַּיֵּשׁ וְהִטְמִין אֶת כָּל מָה שֶׁהִתְקִין לוֹ, שֶׁהָיָה לוֹ הַכֹּל מִן הַהֶדְיוֹטוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַהוּ, לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי סוֹעֵד הַיּוֹם? לָמָּה לֹא הִתְקַנְתָּ לִי כְּלוּם?! אָמַר לוֹ אוֹהֲבוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁרָאִיתִי אֵת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה, נִתְבַּיַּשְׁתִּי וְהִטְמַנְתִּי כֹּל מַה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְךָ, שֶׁהָיוּ כְּלֵי הֶדְיוֹטוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹסֵל אֶת כָּל כְּלִי שֶׁהֵבֵאתִי עִמִּי, וּבִשְׁבִיל אַהֲבָתְךָ, אֵינִי מִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא בְּשֶׁלְּךָ. וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלּוֹ אוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּנְהוֹרָא עִמָּהּ שְׁרָא" - וְהָאוֹר עִמּוֹ שָׁרוּי ( דני' ב כב). וְהוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: הַתְקִינוּ מְנוֹרָה וְנֵרוֹת!
תנחומא
בעוד אנחנו מתעסקים במצוות הקמת המשכן, וטורחים על הצבת מנורת הזהב בעלת שבעה הקנים, שהכל יהיה יפה ונעים, מביאים חז"ל את שאלת המחץ: למה זקוק אלוהים למנורה? הלא אלוהים הוא רב האור!
התהייה הזאת מנומקת בדרך מעניינת. עיני בן אנוש, שיש בהן גם לבן וגם שחור, רואות את העולם מתוך הכתם השחור, ולא מהלבן. החוויה החושית של הראייה היא הבאת האור הלבן אל תוך החושך השחור. האל כולו אור, ובכן אין לו צורך בראייה, לא כל שכן במנורה קטנה עם שבעה נרות, שאורן אינו יכול להתחרות באור השמימי. ועוד, אלוהים יודע לברוא אור מחושך. כך עשה בבריאת העולם, ובכן מדוע יזדקק לאור שידליקו עבורו בני האדם?
התשובה ניתנת באמצעות משל. כמו במשלים חז"ליים רבים, האל נמשל למלך. במשל שלנו יש לו, למלך, אוהב. אוהבו של המלך, שהוא ידיד אינטימי שלו, מופיע גם הוא בכמה מדרשים, כמו במדרש מבראשית רבה על אברהם:
אַבְרָהָם דּוֹמֶה לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים. הֵצִיץ אוֹהֲבוֹ, וְהִתְחִיל מֵאִיר עָלָיו דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ, וְרָאָה אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶּרֶךְ חַלּוֹן, בֹּא וְהָאֵר לְפָנַי! כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: עַד שֶׁתְּהֵא מֵאִיר לִי מֵאֶסְפּוֹטְמַיָּא וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ, בֹּא וְהָאֵר לְפָנַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!
או מדרש אחר מבראשית רבה על יעקב:
מָשָל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁהָיָה נִפְנֶה מִן הָעוֹלָם, וְהָיוּ בָּנָיו סוֹבְבִין אֶת מִטָּתוֹ. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וַאֲגַלֶּה לָכֶם מִסְטוֹרִין שֶׁל מֶלֶךְ. תָּלָה עֵינָיו, וְהִבִּיט בַּמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶם: הֲיוּ זְהִירִין בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ תָּלָה עֵינָיו, וְרָאָה שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבָּיו. אָמַר לָהֶם: הֱווּ זְהִירִין בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הקב"ה.
וכאן, במדרש שלנו, אוהבו של המלך הוא עם ישראל. במשל מתכונן האוהב לביקורו של המלך אצלו, והוא מכין את המיטה והשולחן, את כלי האוכל ואת המאכלים, מתוך רצון לגרום למלך הנאה מרובה. כאשר באים שמשי המלך עם כל הציוד המפונפן שלהם, מתבייש האוהב, אוסף את כל מה שהכין, ומסתיר אותו. לתמיהת המלך, שחושב כי אוהבו לא הכין דבר לקראת הביקור המלכותי, מתוודה הידיד על הבושה שאחזה בו בהשוותו את הכלים שהכין לעומת מה שראו עיניו בידי משרתי המלך. מרגיע המלך את ידידו, ואומר לו שבשביל אהבתם הוא לא ישתמש אלא בִּכְלֵי המארח.
הנמשל ברור כשמש. המשכן הנאה, על יריעותיו, רהיטיו, מזבחותיו, המנורה והנרות, הוא ביטוי לאהבתם הגדולה של ישראל לאלוהים, ודי לו, לאלוהים בכך. כשהבית מלא באהבה, התמונה החומרית חסרת משמעות. הדבר מזכיר את מעשיות החסידים על סעודת ליל השבת של החסיד הדל, שיש בה אחד משישים של טעם גן-עדן.