וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: אִם יִהְיוּ כׇּל הַיָּמִים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קוּלְמוֹסִים, וְשָׁמַיִם יְרִיעוֹת, וְכׇל בְּנֵי אָדָם לַבְלָרִין — אֵין מַסְפִּיקִים לִכְתּוֹב חֲלָלָהּ שֶׁל רְשׁוּת. מַאי קְרָאָה? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: ״שָׁמַיִם לָרוּם, וָאָרֶץ לָעוֹמֶק, וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר״ (משלי כ"ה).
בבלי שבת
נתחיל בשרשרת הרבנים המוזכרת בתחילת המדרש. כל אחד מדבר בשם מי שלימדהו אותו דבר, ואינו מתיימר להיות הקופירייטר של הפתגם. המקור מיוחס, בסופו של דבר לרב (ר' אבא, או אבא אריכא).
אמרה יפה זו שימשה כותבים רבים כמטבע לשון של הפלגה, וכפי שנראה, היא מופיעה בוריאציות שונות גם בתרבויות אחרות. ניתן דוגמה נוספת מהתלמוד:
ר' יְהוֹשֻעַ אומר: אִם יִהְיוּ כׇּל הַיָּמִים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קוּלְמוֹסִים, וְשָׁמַיִם יְרִיעוֹת, וְכׇל בְּנֵי אָדָם לַבְלָרִין — אֵין מַסְפִּיקִים לִכְתּוֹב דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִי. (שיר השירים רבה)
משה אבן עזרא, במאה ה-11 בספרד, כותב בפיוטו 'נלאה להיליל:
אִלּוּ לִדְיוֹ יִהְיוּ יַמִּים
וְנִמְתְּחוּ גְוִילִים כִּשְׁמֵי מְרוֹמִים
וּקְנֵה סוֹפֵר כָּל עֲצֵי רְתָמִים
אֵין דַּי לִכְתֹּב קְצַת צָרוֹתֵינוּ
השימוש באמרה זו נפוץ עד היום, והנה דוגמה מהפייסבוק של שנה זו:
אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות' (מסכת שבת דף יא) - לא יספיקו להודות לכולכם, מלאכי טוב, על שלל החסד שעשינו יחד בשנת התשע'ו: קשישים, ניצולי שואה, חולים, סיוע בריהוט, אירוח, הגשמת חלומות ועוד ועוד. אף פעם לא הרמתם ידיים ולא אמרתם 'אין כח'.
נצטט את טוביה פרשל, חוקר תלמוד ופילוסוף:
הראשון שכתב מחקר מקיף על מוטיב זה היה חוקר ידע-עם הגרמני ריינהולד קוהלר. במסה בכתב-העת "אוריינט אונד אוקצידנט", שהופיע בגטינגן, הראה שמוטיב זה ודומים לו מצויים בערבית, ביוונית החדשה, בסרבית, באיטלקית, בצרפתית, בגרמנית ובאנגלית. דעתו של קוהלר כי מקורו בתלמוד. מן היהודים הגיע לערבים. באירופה נפוץ בעקבות הפיוט "אקדמות מלין" – כי לפני המאה האחת-עשרה, בה חי רבי מאיר בר יצחק מחבר "אקדמות", לא נמצא בשפות האירופיות.
וכעת אנו מוכנים לעסוק באמרה עצמה.
מה משמעותה של המילה 'אגמים' באמרה התלמודית? קולמוסים (מהמילה היוונית kalamos), כלומר עטים של אותם הימים, היו מיוצרים, על פי רוב, מקנים שונים שצמחו על שפת נהרות או אגמים. יש לנו כיום צמח אחד כזה, הקרוי 'אגמון', ויתכן בהחלט שמדובר באחד מהצמחים האלה.
ומהי 'חללה של רשות?' על פי שטיינזלץ מדובר בכל הדברים שהממשלה צריכה לדאוג ולטפל בהם.
אם כן, רב מתייחס בכבוד רב למשימות הענקיות שיש לשלטון, שהוא, כמובן, שלטון זר באותם הימים, בניגוד גמור ליחס אל השלטון מצד רבנים רבים במדינה היהודית שלנו.
וריאציה מקורית על 'חללה של רשות' מצויה בדיווחו המרגש של ר' ברוך לייזרובסקי על ימיו במחנה דכאו:
אם יהיו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל העולם לבלרים לא יספיקו לכתוב חללה של רשעות הנאצים ימ"ש.
נקנח בפירושו של רש"י לפסוק ממשלי, שהמדרש מצטט כמקור המקראי לאמרה:
לְרוּם שָׁמַיִם וּלְעֹמֶק הָאָרֶץ וּלְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר, שֶׁכַּמָּה דִּינִים בָּאִים לִפְנֵיהֶם, וְכַמָּה מִלְחָמוֹת, וּצְרִיכִים לָתֵת לֵב לְכֻלָּם, וְאִם כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת מְדַבְּרִים, וְכֹל הַיָּדַיִם כּוֹתְבִין, אֵינָן יְכוֹלִין לִכְתֹּב זֹאת.
במקרה שלפנינו רש"י מפרש את הפסוק ממשלי בדיוק באותו אופן שהתלמוד משתמש בו. רש"י, המכיר את התלמוד היטב, אפילו משתמש במטבע לשון דומה לתאר את גודלן של המשימות העומדות לפני מלך.