הַיְּהוּדִים שֶׁבָּעִיר סוּרָא לֹא הָיוּ אוֹכְלִים כְּחָל כְּלָל, אַף זֶה שֶׁנִּצְלָה וְאַף זֶה שֶׁנִּקְרַע, וְאִלּוּ בָּעִיר פּוּמְבְּדִיתָא הָיוּ אוֹכְלִים כְּחָל. רָמִי בַּר תַּמְרֵי, הַמְכֻנֶּה רָמִי בַּר דִּקּוּלֵי, שֶׁהָיָה מֵהָעִיר פּוּמְבְּדִיתָא, הִזְדַּמֵּן לְסוּרָא בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבּוֹ מְצֻוִּים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְהִתְבַּשְּׁלוּ בְּאוֹתוֹ יוֹם מַאַכְלֵי בָּשָׂר מְרֻבִּים. הוֹצִיאוּ כֻּלָּם אֶת הַכְּחָלִים שֶׁלָּהֶם וְזָרְקוּ אוֹתָם, שֶׁהֲרֵי אֵינָם נֶאֱכָלִים בְּמָקוֹם זֶה. הָלַךְ רָמִי בַּר תַּמְרֵי, אָסַף אֶת הַכְּחָלִים, צְלָאָם וַאֲכָלָם, שֶׁהֲרֵי בִּמְקוֹמוֹ הַכְּחָל נֶאֱכָל.
הֵבִיאוּ אוֹתוֹ לִפְנֵי רַב חִסְדָּא לְדִין, עַל שֶׁאָכַל אֲכִילָה הָאֲסוּרָה בְּמָקוֹם זֶה. אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא לְרָמִי בַּר תַּמְרֵי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ, שֶׁהֲרֵי בִּמְקוֹמֵנוּ אֲסוּרָה אֲכִילַת הַכְּחָל? אָמַר לוֹ רָמִי בַּר תַּמְרֵי: מִמְּקוֹמוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה אֲנִי, שֶׁאוֹכֵל רַב יְהוּדָה אֶת הַכְּחָל, וְכָךְ הַכֹּל נוֹהֲגִים בְּפוּמְבְּדִיתָא. אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא לְרָמִי בַּר תַּמְרֵי: וְאֵין אַתָּה מְקַבֵּל אֶת הַהֲלָכָה הַקּוֹבַעַת, כִּי אָדָם שֶׁיָּצָא מִמָּקוֹם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִנְהָגִים מְסֻיָּמִים, לְמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנּוֹהֲגִים בּוֹ בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה, שֶׁמַּטִּילִים עָלָיו חֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, וְחֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם? וְהָיָה לְךָ אֵפוֹא לִנְהֹג כְּחֻמְרוֹת הָעִיר סוּרָא, וְלֹא לֶאֱכֹל אֶת הַכְּחָל! אֲמַר לוֹ רָמִי בַּר תַּמְרֵי לְרַב חִסְדָּא: לֹא נֶאֱמַר כְּלָל זֶה, אֶלָּא לְאָדָם הַנִּמְצָא בְּתוֹךְ תְּחוּמָהּ שֶׁל הָעִיר, שֶׁאֵלֶיהָ הוּא הִגִּיעַ, וְאִלּוּ אֲנִי - חוּץ לִתְחוּם הָעִיר סוּרָא אָכַלְתִּי אוֹתָם, וְאֵין חָלִים עָלַי חֻמְרוֹת הַמָּקוֹם הַזֶּה.
הוֹסִיף וְשָׁאַל אוֹתוֹ רַב חִסְדָּא: וּבַמֶּה צָלִיתָ אֶת הַכְּחָלִים? אָמַר לוֹ רָמִי בַּר תַּמְרֵי: בְּחַרְצַנִּים שֶׁל עֲנָבִים מִן הַיְּקָבִים הַמְּצוּיִים שָׁם. שָׁאַל אוֹתוֹ רַב חִסְדָּא: כֵּיצַד צָלִיתָ בַּחַרְצַנִּים אֵלֶּה, וַהֲרֵי הָיָה לְךָ לַחְשֹׁשׁ שֶׁמָּא מִיֵּין נֶסֶךְ הָיוּ הַחַרְצַנִּים הַלָּלוּ, שֶׁאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה? אָמַר לוֹ רָמִי בַּר תַּמְרֵי: יְשָׁנִים הָיוּ הַחַרְצַנִּים, שֶׁלְּאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הָיוּ, וּבָטֵל מֵעֲלֵיהֶם אִסּוּרָם.
הוֹסִיף וְשָׁאַל אוֹתוֹ רַב חִסְדָּא: וַעֲדַיִן כֵּיצַד צָלִית בְּחַרְצַנִּים אֵלֶּה, וַהֲרֵי הָיָה לְךָ לַחְשֹׁשׁ שֶׁמָּא שֶׁל גֶּזֶל הָיוּ הַחַרְצַנִּים, שֶׁשַּׁיָּכִים הֵם לְאָדָם מְסֻיָּם, וְיֵשׁ אִסּוּר גֶּזֶל בִּלְקִיחָתָם! אָמַר לוֹ רָמִי בַּר תַּמְרֵי: לֹא הָיָה מָקוֹם לַחֲשָׁשׁ זֶה, שֶׁכֵּן יֵאוּשׁ בְּעָלִים הָיָה בָּהֶם, שֶׁכְּבָר צָמְחוּ בָּהֶם עֲשָׂבִים, מַשְׁמַע שֶׁהַרְבֵּה זְמַן עָבַר מֵאָז, וְהִתְיָאֲשׁוּ מֵהֶם הַבְּעָלִים, שֶׁלֹּא בָּאוּ לְקַחְתָּם בִּזְמַן מְרֻבֶּה כָּל כָּךְ.
רָאָהוּ רַב חִסְדָּא, שֶׁרָמֵי בַּר תַּמְרֵי אֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין וּכְדַרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁתְּפִלִּין בְּרָאשֵׁיהֶם. אָמַר לוֹ: מָה טַעַם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ תְּפִלִּין? אֲמַר לוֹ רָמִי בַּר תַּמְרֵי לְרַב חִסְדָּא: חֹלִי מֵעַיִן אֲנִי, וְאָמַר רַב יְהוּדָה, כִּי זֶה שֶׁחוֹלֶה בְּחֹלִי מֵעַיִן, הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין, שֶׁכֵּן תְּפִלִּין דּוֹרְשׁוֹת גּוּף נָקִי, וְאִלּוּ אָדָם זֶה שֶׁנִּזְקַק תְּכוּפוֹת לִצְרָכָיו, הֲרֵיהוּ צָרִיךְ לְחוֹלְצָן פְּעָמִים רַבּוֹת.
וְעוֹד רָאָהוּ רַב חִסְדָּא לְרָמִי בַּר תַּמְרֵי, שֶׁהוּא לֹא הֵטִיל חוּטֵי צִיצִית בְּבִגְדוֹ. אָמַר לוֹ: מָה טַעַם אֵין לְךָ חוּטֵי צִיצִית בְּבִגְדְּךָ? אֲמַר לוֹ רָמִי בַּר תַּמְרֵי לְרַב חִסְדָּא: טַלִּית שְׁאוּלָה הִיא זוֹ, וְאָמַר רַב יְהוּדָה כִּי טַלִּית שְׁאוּלָה - כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם רִאשׁוֹנִים לִשְׁאִילָתָהּ הֲרֵיהִי פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית.
בְּתוֹךְ כָּךְ הֵבִיאוּ לִפְנֵי בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא אָדָם אֶחָד, שֶׁלֹּא הָיָה מְכַבֵּד אָבִיו וְאִמּוֹ. כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד עַל מְנָת לְהַלְקוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם רָמִי בַּר תַּמְרֵי: הַנִּיחוּ לוֹ, אַל תִּלְקוּהוּ, שֶׁכֵּן שְׁנוּיָה בְּרַיְתָא, כִּי כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ כָּתוּב בְּצִדָּהּ - אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מֻזְהָרִין עָלֶיהָ לִכְפּוֹת עַל יְדֵי עֲנִישָׁה כְּמַלְקוֹת, וּבְמִצְוַת כִּבּוּד אָב נֶאֱמַר "לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ".
אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא לְרָמִי בַּר תַּמְרֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּךָ, שֶׁאַתָּה חָרִיף בְּיוֹתֵר! אֲמַר לוֹ רָמִי בַּר תַּמְרֵי לְרַב חִסְדָּא: אִם הָיִיתָ נִמְצָא בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה, הָיִיתִי מַרְאֶה חֲרִיפוּתִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵעַכְשָׁו.
בבלי חולין עפ"י שטיינזלץ
גיבור סיפורנו הוא רמי בר תמרי, איש פומבדיתא, מחכמי הדור השלישי של אמוראי בבל. הוא תלמידו של ראש ומייסד ישיבת פומבדיתא, רב יהודה בר יחזקאל, איש הדור השני של אמוראי בבל.
רמי בר תמרי מבקר בסורא, ומגלה כי מנהגי יהודי סורא שונים מאלה של קהילת פומבדיתא, ולמרות המקובל במקרים כאלה, שהאורח ייקח על עצמו גם את חומרות המקום ממנו בא וגם את חומרות המקום המארח אותו, הוא רוצה להראות לבני המקום ששם, בסורא, יש חכמים גדולים יותר.
זה מתחיל באכילת כְּחָל, הלא הוא עטין הפרה. הסיפור הזה מופיע במסכת חולין אחרי דיונים מלומדים בשאלה אם אכילת הכחל אין בה עבירה על אכילת בשר וחלב ביחד, ואיך מצליחים לאכול אותו בלי לעבור עבירה. מסתבר שבפומבדיתא קיבלו את מנהגו של ראש הישיבה רב יהודה לאכול את הכחל ללא חשש.
ערב יום הכיפורים, ואנשי סורא מכינים הרבה מאכלי בשר לארוחה המפסקת. את הכחל, האסור עליהם, הם משליכים לאשפה בחוץ, ורמי בר תמרי, אורח לרגע, מסתובב בחצרות ואוסף לו מנה נאה של כחלים, ויוצא אל מחוץ לעיר, לעשות מנגל משובח.
עוברים שם אנשי העיר, וכשהם מגלים מה האיש הזר צולה על הגחלים, הם מביאים אותו לבית הדין של ר' חסדא, ראש ישיבת סורא.
לשאלתו של ר' חסדא מדוע עבר על האיסור של אכילת כחל, עונה רמי בר תמרי, כי הוא איש פומבדיתא, ושם חי רב יהודה הגדול, שהוא גם ראש ישיבה וגם מבין בתורה, והוא אוכל כחלים לתאבון. שמו של רב יהודה יעלה בכל תשובה של רמי בר תמרי, מה שיקפיץ את הפיוזים של אנשי העיר סורא.
רב חסדא שואל בתמיהה: 'וְאֵין אַתָּה מְקַבֵּל אֶת הַהֲלָכָה הַקּוֹבַעַת, כִּי אָדָם שֶׁיָּצָא מִמָּקוֹם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִנְהָגִים מְסֻיָּמִים, לְמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנּוֹהֲגִים בּוֹ בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה, שֶׁמַּטִּילִים עָלָיו חֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, וְחֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם?'. רמי בר תמרי אינו קוטל קנים. הוא הכין את האליבי מראש. – 'יצאתי אל מחוץ לעיר', הוא אומר, 'ושם אין חוקי המקום חלים עלי'.
רב חסדא מחליט לחקור קצת יותר לעומק. יתכן שיימצא פגם אחר במעשיו של האורח. רמי בר תמרי מספר לו, שהוא צלה את כחלים על אש שהוזנה בחרצני ענבים, שאריות של העבודה בגת, המהווים חומר בְּעֵרָה טוב, וכי לא גזל את החומר הזה, אלא גילה אותו בערימות ישנות, שכבר עברה עליהם תקופה ארוכה, ועשבים צמחו בהן, כלומר – בעליהן התייאשו מהן, והשליכו אותן.
רב חסדא אינו מתייאש, והוא מפנה מבטו ללבושו של האיש. לעומת תלמידי החכמים של סורא, המהלכים כל היום ותפילין על מצחיהם, רמי בר תמרי אינו חובש תפילין. כמו כן אין ציציות בטליתו. הוא שואל את האיש מה פשר הדבר, אך לרמי בר תמרי מוכנה תשובה לכל שאלה. תפילין אינו מרכיב על מצחו כל היום, אלא רק בשעת התפילה, משום שיש לו 'פתק מהרופא', בשל מה שהוא מכנה 'חֹלִי מֵעַיִן', מחלה הגורמת לו לשלשול מטריד, הוא אינו יכול לחלוץ את התפילין בכל רגע שהוא נפנה לצרכיו. ציצית אין בטליתו, משום שהיא טלית שאולה, ולפני שעברו שלושים ימים מיום ששאל אותה, אין הוא חייב בהטלת ציצית בכנפיה.
רמי בר תמרי כבר השתלט על הסצנה, והוא מחליט ללמד את אנשי סורא עוד קצת תורה מבית מדרשם של אנשי פומבדיתא. הוא מבחין באחד מתושבי העיר, שהובל לבית המשפט, ואף נכבל לעמוד כדי לקבל עונש מלקות על אי כיבוד אב ואם. 'הניחו לו!' – אומר האורח – זו עבירה, שלבית דין של מטה אסור לענוש עליה, שכן התורה מבטיחה גמול למכבד את הוריו – "למען יאריכון ימיך", ומצוה שגמול בצידה, אין בני האדם רשאים להעניש את מי שעובר עליה. העונש יבוא משמים.
'אז אתה אוֹבֶּר-חוּכֶעם'? – שואל אותו רב חסדא המתוסכל. 'כן' – אומר רמי בר תמרי – 'אבל זה כלום לעומת מה שהיית רואה, אם היית כעת במחיצתו של רב יהודה!' – ממשיך האורח להתגרות באנשי סורא.
מה תאמרו?
כבר אמרו בלטינית 'כשאתה ברומא – התנהג כרומאי' (sī fuerīs Rōmae, Rōmānō vīvitō), אבל הרומאים לא הכירו את בית מדרשו של רב יהודה...