"וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף" וְגוֹ' - הָיָה לוֹ (למקרא) לִכְתֹּב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחְוָה וּמְכָרוּהוּ, וּלְבַסּוֹף הָיוּ מִתְחָרְטִין וְאוֹמְרִים: מָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם וְנַחְזִיר אֶת אָחִינוּ לְאָבִינוּ? וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵרֵד לְמִצְרַיִם, נָתְנוּ כֻּלָּם דֵּעָה אֶחָת לְהַחֲזִירוֹ.
אָמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו: אַתֶּם גִּבּוֹרִין, אַתֶּם נָאִים, אַל תִּכְנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד, וְאַל תַּעַמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן רַע!
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה, שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִין לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל.
מֶה עָשָׂה? הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל הַפְּתָחִים, וְאָמַר לָהֶן: רְאוּ כֹּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס לִשְׁבֹּר אֹכֶל, כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְלָעֶרֶב הָבִיאוּ לִי פִּתְקְכֶם! עָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנָס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ, וְכָתְבוּ אֶת שְׁמוֹתָם וְשֶׁל אֲבִיהֶם. לָעֶרֶב הֵבִיאוּ פִּתְקָם לִפְנֵי יוֹסֵף. זֶה קוֹרֵא 'רְאוּבֵן בֶּן יַעֲקֹב', וְאֶחָד קוֹרֵא 'שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב', וְאֶחָד לֵוִי, וְכֵן הַשּׁוֹעֲרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֶת שֶׁלּוֹ. מִיָּד אָמַר לָהֶן יוֹסֵף: סִתְּמוּ אֶת הָאוֹצָרוֹת, וּפִתְּחוּ אוֹצָר אֶחָד! נָתַן שְׁמוֹתָם לְבַעַל הָאוֹצָר, וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ אֲנָשִׁים אֵלּוּ לְיָדְךָ, תְּפֹשׂ אוֹתָם, וְשַׁגֵּר אוֹתָם לְפָנַי. עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא בָּאוּ. מִיָּד נָטַל יוֹסֵף שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וְשִׁגֵּר בִּשְׁבִילָם לְבַקֵּר אוֹתָם בַּשּׁוּק. הָלְכוּ מָצְאוּ אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת. וּמַה טִיבָן בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת? אֶלָּא אָמְרוּ: יוֹסֵף אָחִינוּ יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. שֶׁמָּא הוּא בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת? מִיָּד תָּפְשׂוּ אוֹתָם, וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף.
תנחומא
במדרש זה חז"ל אינם רק משלימים קטעי סיפור, החסרים במקור המקראי, אלא גם מוסיפים הערות, הסותרות את מה שמשתמע מאותו סיפור בבראשית.
התוספת העיקרית, שאינה עולה בקנה אחד עם הכתוב בבראשית, היא הרעיון, שאחי יוסף התחרטו על מכירת יוסף, שהם ידעו שהוא הורד מצרימה, שהם העריכו כי הוא חי, וכי ירידתם למצרים לא היתה כדי לשבור שבר, אלא כדי למצוא את יוסף ולהשיבו לבית אבא. לטעמי, רעיון זה לא רק סותר את הכתוב בתנ"ך, אלא גם פוגע בדרמטיות של הסיפור המקראי, שהוא אחת מהפנינים הספרותיות המשובחות שבתנ"ך. ההלם שאחז באחים עם התוודעות יוסף אליהם, כפי שמסופר בבראשית, תואם את ההנחה, שאחי יוסף לא הביאו כלל בחשבון את האפשרות שיוסף חי, וכי הוא נמצא במצרים.
עוד רעיון מוזר – ההנחה כי יוסף ידע שאחיו יורדים למצרים, וכי הוא הכין עצמו למפגש עמם עוד לפני שחצו את גבולות הממלכה.
ועוד תוספת מיותרת משל חז"ל – הקטע על אחי יוסף, המחפשים אותו בשוק של זונות, ונתקעים שם לשלושה ימים תמימים, תוך רמיזה שהם לא עסקו רק בחיפושים.
החלק המקורי והנחמד במדרש מתאר את מה שעשה יוסף כדי ללכוד את אחיו. האיכון המושלם של כל הנכנסים למצרים דרך אחד מהשערים הרבים של הממלכה יכול להעלות קנאה אמיתית ומוצדקת בשב"כ שלנו, המצויד בכל האמצעים הדיגיטליים שלא היו לו, ליוסף, ובכל זאת הוא מתקשה 'לקטוע את שרשרת ההדבקה'. יוסף ניחש מראש את האפשרות שלא כל עשרת האחים ייכנסו באותו שער, ובכל זאת, באמצעות מערכת המידע הריכוזית שלו הוא גילה את רגע כניסת כל אחד מהם, שלח לחפשם בשוק, ובעזרת שבעים גיבוריו לכד אותם והביאם אליו. עוד עשה יוסף בחוכמה, והשאיר רק אוצר אחד של תבואה פתוח, בתקווה שכל העשרה ישובו ויתאחדו בפתח אותו מחסן.
גם בהמשך הסיפור יש להם, לחז"ל, מה להוסיף. האחים שבים אל יעקב עם הדרישה של יוסף שישובו למצרים עם בנימין. חז"ל משלימים כמה פרטים, המדגישים את חכמתו המעשית של יהודה, את מנהיגותו בין האחים ואת יחסו ליעקב, כמו שהם מבינים אותו:
וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית" וְגוֹ'. אָמַר לוֹ (יעקב): שׁוֹטֶה, וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָן בָּנָי?!
אָמַר לָהֶן (לאחים) יְהוּדָה: הַנִּיחוּ לוֹ לַזָּקֵן הַזֶּה, עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל" וְגוֹ'. א"ל יְהוּדָה: אַבָּא, אִם יֵלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ, סָפֵק נִתְפָּס סָפֵק אֵינוֹ נִתְפָּס, וְאִם לֹא יֵלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים, מוּטָב תַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִטֹּל אֶת הַוַּדַּאי, אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, מִיָּד שְׁלָחוֹ עִמָּהֶם, וְאָמַר לָהֶם: קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה וְגוֹ'.
ראובן, בכור האחים, שוב נכשל במשימה ומצטייר כשוטה בעיני אביו, כאילו כדי להוכיח מדוע הבכורה אינה מגיעה לו, והוא לא יהיה מנהיג השבטים בעתיד. יהודה, לעומת זאת, מבין, שיש להמתין לשעת כושר, וזו תבוא כשתכלה הפת. חז"ל מעלים רעיון זה כדרש על "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל". את ההמתנה לאותה שעת כושר מציע יהודה לאחים ללא נוכחות יעקב, כי הוא מזלזל בתבונת האב הזקן. הנורמה של כיבוד אב, הכל כך מקובלת במקרא, נמחקת כאן על רקע המנהיגות שתובע לעצמו יהודה עוד בחיי אביו. בבית יעקב כבר התרגלו מזמן לשקר לאבא, וכעת מבהיר לו הבן הדומיננטי מהי המציאות איתה יש להתמודד. כשמשתלט שוב הרעב על בני הבית, שב יהודה אל אביו, ומשכנע אותו בטיעון הגיוני: אין לנו מה להפסיד. האלטרנטיבה לסיכון בנימין היא מוות כל בית יעקב ברעב. הכלל "מוּטָב תַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק, וְתִטֹּל אֶת הַוַּדַּאי" מתאים כאן ככפפה ליד, וליעקב ממש אין אלא להסכים.