עָנִי וְעָשִׁיר וְרָשָׁע בָּאִין לַדִּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה עַל מַעֲשֵׂיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. לֶעָנִי אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אוֹמֵר כְּהִתְנַצְּלוּת: עָנִי הָיִיתִי, וְטָרוּד בִּמְזוֹנוֹתַי, וּלְכָךְ לֹא הִסְפַּקְתִּי לִלְמֹד, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם עָנִי הָיִיתָ יוֹתֵר מֵהִלֵּל, שֶׁהָיָה עָנִי מָרוּד, וּבְכָל זֹאת לֹא נִמְנַע בְּשֶׁל כָּךְ מֵהִשְׁתַּדְּלוּת?
שֶׁכֵּן אָמְרוּ עָלָיו ,עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה מְלָאכָה, וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק (חֲצִי דִּינָר), וּמִכֵּיוָן שֶׁבְּאוֹתָם דּוֹרוֹת לֹא הִנִּיחוּ לְהִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִלְמֹד, אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְשַׁלֵּם שָׂכָר, לְכָךְ חֶצְיוֹ שֶׁל שְׂכַר עֲבוֹדָתוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְחֶצְיוֹ הָאַחֵר הָיָה מוֹצִיא לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר, וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לְהִכָּנֵס. עֲלָהּ עַל הַגַּג, וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּאוֹתָם יָמִים.
אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אַבְטַלְיוֹן אַחִי, בְּכָל יוֹם בְּשָׁעָה זוֹ הַבַּיִת כְּבָר מֵאִיר מִפְּנֵי הַחַמָּה, הַנִּכְנֶסֶת בַּחַלּוֹן, וְהַיּוֹם אָפֵל. שֶׁמָּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא? הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶן, וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בַּאֲרֻבָּה. עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת שֶׁל שֶׁלֶג. פְּרָקוּהוּ מִן הַשֶּׁלֶג, וְהִרְחִיצוּהוּ וְסִיכוּהוּ בְּשֶׁמֶן, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה לְחַמְּמוֹ. אָמְרוּ: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת; שֶׁבְּוַדַּאי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת בְּכָל מִקְרֶה, אֲבָל אָדָם גָּדוֹל כָּזֶה רָאוּי הוּא לְכָךְ בִּמְיֻחָד. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁעֲנִיּוּת אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַוּוֹת סִבָּה לְהִמָּנַע מֵהִשְׁתַּדְּלוּת בַּתּוֹרָה.
וְאִם בָּא לִפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אָדָם עָשִׁיר, אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אוֹמֵר: עָשִׁיר הָיִיתִי, וְטָרוּד הָיִיתִי בִּנְכָסַי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם עָשִׁיר הָיִיתָ יוֹתֵר מר' אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל, וּבְכָל זֹאת עָסַק בַּתּוֹרָה? שֶׁכֵּן אָמְרוּ עָלָיו, עַל ר' אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו בִּירֻשָּׁה אֶלֶף עֲיָרוֹת בַּאֲחֻזּוֹתָיו בַּיַּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּן אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם. וּבְכָל יוֹם וְיוֹם הָיָה נוֹטֵל נֹאד שֶׁל קֶמַח עַל כְּתֵפוֹ, וּמְהַלֵּךְ מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה מֵהַחֲכָמִים, הַמְּצוּיִים בְּאוֹתָם מְקוֹמוֹת. וְכָל כָּךְ הָיָה שָׁקוּעַ בְּלִמּוּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִכִּירוּהוּ אֲפִלּוּ הָאֲנָשִׁים, שֶׁעָבְדוּ עֲבוּרוֹ.
פַּעַם אַחַת מְצָאוּהוּ עֲבָדָיו שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּתוֹךְ הָעֲיָרוֹת בַּאֲחֻזָּתוֹ וְלֹא הִכִּירוּהוּ, וְעָשׂוּ בּוֹ אַנְּגַּרְיָא (עֲבוֹדַת כְּפִיָּה), שֶׁחָשְׁבוּ, שֶׁהוּא תּוֹשָׁב אַחַת הָעֲיָרוֹת הָאֵלֶּה, וְחַיָּב לַעֲבֹד עֲבוּר בַּעַל הָאֲחֻזָּה. אָמַר לָהֶן: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הַנִּיחוּנִי וְאֵלֵךְ לִלְמֹד תּוֹרָה! אָמְרוּ לוֹ: חַיֵּי ר' אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, שֶׁאֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתְךָ! מִיָּמָיו לֹא הָלַךְ וְרָאָה אוֹתָן, אֶת כָּל נְכָסָיו וּרְכוּשׁוֹ, אֶלָּא הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.
וְאִם הָיָה בָּא רָשָׁע לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אָמַר: נָאֶה הָיִיתִי, וְטָרוּד בְּיִצְרִי, שֶׁהָיוּ לִי פִּתּוּיִים מְרֻבִּים, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם נָאֶה הָיִיתָ מִיּוֹסֵף, שֶׁעַל אַף יָפְיוֹ, לֹא גְּרָרוֹ הַדָּבָר לְהִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה? שֶׁכֵּן אָמְרוּ עָלָיו, עַל יוֹסֵף הַצַּדִּיק: בְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיְתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר מְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים. בְּגָדִים שֶׁלָּבְשָׁה בִּשְׁבִילוֹ שַׁחֲרִית, לֹא לָבְשָׁה עַרְבִית, אֶלָּא הֶחֱלִיפָה בְּגָדֶיהָ לְעוֹרֵר בּוֹ עִנְיָן. בְּגָדִים שֶׁלָּבְשָׁה לוֹ עַרְבִית בְּיוֹם זֶה, לֹא לָבְשָׁה לוֹ לְמָחֳרָתוֹ לְשַׁחֲרִית.
אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁמַע לִי לְתַשְׁמִישׁ! אָמַר לָהּ: לָאו! אָמְרָה לוֹ: הֲרֵינִי חוֹבַשְׁתְּךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין! אָמַר לָהּ: אֵינִי מִתְיָרֵא, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תְּהִלִּים קמו, ז). אָמְרָה לוֹ: הֲרֵינִי כּוֹפֶפֶת קוֹמָתֵךְ מִיִּסּוּרִים! אָמַר לָהּ: "ה' זֹקֵף כְּפוּפִים" (תְּהִלִּים קמו, ח). אָמְרָה לוֹ: הֲרֵינִי מְסַמֵּאת אֶת עֵינֶיךָ! עָנָה לָהּ: "ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים" (תְּהִלִּים קמו, ח). נָתְנָה לוֹ אֶלֶף כִּכְּרֵי כֶסֶף לִשְׁמֹעַ אֵלֶיהָ "לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בְּרֵאשִׁית לט, י) וְלֹא רָצָה.
וּמַסְבִּירִים אֶת לְשׁוֹן הַכְּתוּבִים הַמְיֻחֶדֶת: שֶׁאִם יֵעָתֵר לָהּ "לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ" בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֲרֵי נִגְזַר עָלָיו "לִהְיוֹת עִמָּהּ" לְעוֹלָם הַבָּא, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא רָצָה. נִמְצָא: הִלֵּל מְחַיֵּב אֶת הָעֲנִיִּים, ר' אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם מְחַיֵּב אֶת הָעֲשִׁירִים, יוֹסֵף מְחַיֵּב אֶת הָרְשָׁעִים. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ דֻּגְמָה לְכָל אֵלֶּה שֶׁיָּכוֹל אָדָם לְגִבּוֹר עָל פִּתּוּיָיו וְטִרְדוֹתָיו, וְלִלְמֹד תּוֹרָה.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
האידאל של לימוד תורה לכל היה, ככל הנראה, בדמיונם של חז"ל, שהעלו את לימוד התורה לדרגה של מצוות-על מחייבת. יש להניח, כי היו אז המון יהודים, שהשילוב של השכלה דלה עם קשיי החיים החומריים לא אִפְשֵׁר להם ליהנות מלימוד תורה. את הוויכוח על הטענה, שלימוד תורה כל כך חשוב, שעל המדינה לספק ללומדי התורה תנאים חומריים שיאפשרו להם ולמשפחותיהם להתקיים בכבוד – ויכוח זה נשאיר בצד, למרות שהוא מאד אקטואלי.
על פי המדרש שלפנינו, מי שאינו מקדיש זמן מספיק בחייו ללימוד תורה, יעמוד בבוא יומו בפני בית דין של מעלה, ויתבקש להצדיק את המחדל הזה שלו. על פי חז"ל, שם למעלה בשמים לא יקבלו תֵּרוצים משלושה סוגים:
מצוקה כלכלית המחייבת הקדשת כל שעה פנויה ביומו של העני לענייני פרנסה אינה תרוץ מספק בעיני חז"ל. יש להם דוגמה מסיפורו של הלל הזקן, שהיה מקדיש מחצית משכרו הדל לתשלום לשומר בית המדרש, שלא היה מכניס פנימה את מי שלא היה לו כסף לשלם. אפילו נעילת דלתות בית המדרש בפניו לא היתה סיבה מספקת עבור הלל, שיוותר על לימוד תורה, והוא נצמד לחלון בית המדרש כדי להאזין לדברי שמעיה ואבטליון, בעוד השלג של תקופת טבת יורד ומכסה אותו. אם כן, עוני אינו סיבה מספקת בעיני חז"ל לוויתור על לימוד תורה.
לפני שניפרד מהלל, נקדיש רגע של מחשבה לתמיהה: אם חכמי בית המדרש כבר הכירו את גדולתו של הלל (כך מספרת האגדה), כיצד זה לא התירו מלכתחילה להכניס פנימה תלמידים כמוהו, שאין להם כסף לשלם?
הסיפור השני, המסביר מדוע אדם עשיר, הטרוד בפיקוח על כל נכסיו ובמחויבותו לכל העובדים שלו, חייב למרות כל זאת להקדיש זמן גם ללימוד תורה, הוא סיפור פחות מוכר.
אלעזר בן חרסום היה כוהן גדול, ששימש בכהונה הגדולה במקדש אחת עשרה שנים. הוא היה ידוע כעשיר גדול. באגדה, המספרת על הלבוש האוורירי והשקוף שארגה לו אמו (יש אומרים כי האריג היה עשוי מסיבי פתילת המדבר, הלא היא תפוח סדום), נעסוק בדף אחר.
אפילו אלעזר בן חרסום, שירש אחוזות ענק וצי ספינות אדיר, ולבטח היה טרוד מאד בפיקוח על מפעליו, הקדיש כל רגע פנוי מזמנו ללימוד תורה. גינוני מעמד יוקרתיים לא עניינו אותו, והוא היה מהלך עם שק קמח על כתפו בין העיירות ומחפש מורים ללמוד מהם תורה. הוא הדוגמה שמביאים חז"ל כדי לסתור את טענותיו של העשיר, שאין לו זמן פנוי ללימוד תורה. כמו הסיפור על הלל, גם סיפורו של אלעזר הוא אגדה. לו היה מתנהג אלעזר כפי שהאגדה מספרת, לא היה לו זמן פנוי, לא לעבודת הכוהן הגדול ולא לאכילה ושינה. למרות זאת, אנו זוכים כאן לשמוע תיאור דמות אידילית של אדם רם מעלה, המוותר על גינוני המעמד, ומעדיף את העיסוק הרוחני יותר של לימוד תורה.
יש אצל חז"ל גם גישה אחרת לנושא זה. יש בין החכמים כאלה, המקבלים בחיוב שילוב של תלמיד חכם עני עם איש עשיר, הזוכה במצווה של דאגה לפרנסתו של הלומד. אני מניח, שאותו מנטור עשיר באידיאל של חז"ל עושה זאת מתוך כוונה והסכמה, ולא מתוך אילוץ, כפי שהמדינה שלנו מאלצת את כל אזרחיה לקחת חלק במימון תלמידי הישיבות באמצעות המיסים.
הרשע הוא המבדח שבמקרים. התֵּרוץ שלו – הייתי טרוד בִּיְצָרַי, משום שאני נאה במיוחד, ועל כן לא היה לי פנאי ללמוד תורה. בית הדין של מעלה, כך מאמינים חז"ל, לא קונה את התרוץ. איש המופת למקרה זה הוא יוסף, שלא נכנע לפיתויי אשת פוטיפר למרות כל המאמצים שהיא עשתה. הדוגמה אינה מוצלחת. יוסף לא עשה זאת משום חפצו הרב להשקיע בלימוד תורה במקום בתענוגות הגוף, אלא מסיבות אחרות: סֵרוּבוֹ לעבור עבירה מוסרית עם אשת איש; נאמנותו לאדונו, בעל הבית, פוטיפר; ופחדו מהעונש, אם ייתפס. אבל לחז"ל קשה להתרחק מאותו נושא, המטריד את מנוחתם לא פעם – המלחמה ביצר.
קיצורו של דבר, חז"ל מאמינים, כי כשעולה המנוח לשמים, הוא מתייצב בפני בית דין של מעלה, ואלה שופטים אותו על מידת ההשקעה שהשקיע בלימוד תורה. בעיני חביבה הרבה יותר אמירתו של ר' זושא מאניפולי, מצדיקי החסידים במאה ה-18. סמוך לפטירתו אמר רבי זוּשָא: "בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?', אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'"