רַבִּי אַבָּא אָמַר: בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שָׁנִינוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה - הַכֹּל אֱמֶת וּמַעֲשֵׂה אֱמֶת. וְאֵין לְךְ דָּבָר בָּעוֹלָם, שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לִדְחוֹתוֹ וְלִנְהֹג בּוֹ קָלוֹן, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם מַעֲשֵׂי אֱמֶת הֵם, וְהַכֹּל צָרִיךְ בָּעוֹלָם.
פַּעַם אַחַת הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיָה הוֹלֵךְ עִמּוֹ רַבִּי חִזְקִיָּה. רָאוּ נָחָשׁ אֶחָד. קָם רַבִּי חִזְקִיָּה לַהֲרֹג אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲזב אוֹתוֹ, אַל תַּהֲרֹג אוֹתוֹ! אָמַר לוֹ: וַהֲרֵי הוּא דָּבָר רַע, שֶׁהוֹרֵג בְּנֵי אָדָם. אָמַר לוֹ לְרַבִּי חִזְקִיָּה: וַהֲרֵי כָּתוּב )קהלת י') "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ". לֹא נוֹשֵׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת הָאָדָם עַד שֶׁלּוֹחֲשִׁים לוֹ מִלְמַעְלָה, וְאוֹמְרִים לוֹ: לֵךְ הֲרֹג אֶת פְּלוֹנִי. וְלִפְעָמִים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה זֶה, כָּךְ גַּם מַצִּיל אֶת הָאָדָם מִדְּבָרִים אֲחֵרִים, וְעַל יָדוֹ מַרְחִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס לִבְנֵי אָדָם, וְהַכֹּל תָּלוּי בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַכֹּל מַעֲשֵׂי יָדָיו. וְצָרִיךְ אוֹתָם הָעוֹלָם. וְאִם הָעוֹלָם לֹא הָיָה צָרִיךְ אוֹתָם, לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם. וְלָכֵן לֹא צָרִיךְ אָדָם לִנְהֹג בָּהֶם קָלוֹן בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם, בִּדְבָרָיו וּמַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
ספר הזוהר לפרשת יתרו
היום, כשנושא המאזן האקולוגי ברור ומובן יותר לנו, וטבע הנחשים גם הוא מוכר יותר, הריגת נחש סתם נחשבת למעשה מטופש. אם אין הוא נחש ארסי – הוא משתלב במאזן האקולוגי על ידי טריפה של בעלי חיים, המזיקים באמת, כמו מכרסמים. גם אם ארסי הוא, קל יחסית למי שנתנסה בכך לתפוש את הנחש ולשחררו הרחק ממקום ישוב. בעין-גדי, בשנותיה הראשונות, רבו המקרים של מפגשים עם נחשי אפעה. צעירי המקום למדו די מהר כיצד לוכדים אותם באמצעות מקל ארוך ודלי, והם נאספו ונמכרו לאוניברסיטה לצורך הפקת נסיוב לריפוי מהכשות.
בימי קדם, כמו גם כיום במקומות פחות מודעים לדבר, הנחש היה סמל לסכנה ולקללה מאז ימי גן העדן. התגובה האינסטינקטיבית של מי שפגש בנחש היתה: 'טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו' (תנחומא).
ר' אלעזר ור' חזקיה פגשו בדרך בנחש. קם ר' חזקיהו וביקש להרוג את הנחש, אך ר' אלעזר עצר בעדו. הוא ציטט מספר קהלת "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ", בפרשו את הפסוק כך: הנחש אינו נושך (מכיש, ליתר דיוק) אם לא לוחשים לו מלמעלה, משמע אלוהים רצה בכך. אם לא – לא יכיש הנחש. ר' אלעזר, מן הסתם, פגש בנחשים, ונוכח לדעת שאין הם תוקפים בכל מפגש עם האדם. אם נסתייע במידע המצוי כיום בידינו, הנחש יכיש רק אם יחוש מותקף. גם לנחש יש ממה לפחד, כשהוא נפגש עם בן-אנוש.
ר' אלעזר אינו מסתפק בנימוק זה. הוא אומר, שבצד הסכנה שהכשת נחש עלולה להביא, הנחש גם מביא תועלת, בהצילו את האדם מדברים אחרים. ר' אלעזר אינו מפרט מהם הדברים האחרים, אך בהחלט יתכנו נחשים אחרים, רעילים יותר לאדם, שהנחש שפגשנו עשוי לטרוף אותם.
מכאן מגיע ר' אלעזר להכללה גדולה יותר. אם אלוהים יצר את הנחשים, לבטח יש בהם טוב. כל מה שברא אלוהים אינו חסר תועלת לעולם. יכול אדם לומר, כי התועלת שמביא בעל חיים מסוים לעולם אינה תועלת לאדם, כי אם לבעלי חיים אחרים, אך כאן מצטרף הידע האקולוגי ההולך ומצטבר, המצדד בשמירה על המאזן הטבעי של בעלי חיים וצמחים, שהוא בריא יותר לכל יצורי תבל מאשר מה שנוצר בעקבות התערבות האדם.
סיפור גדול אחד מהעשור האחרון ימחיש משהו מהרעיון הזה. בשמורות הגדולות בהרי הרוקי בצפון אמריקה החלו לסייע בחזרה לטבע של זאבים, שמספרם הלך ונתמעט. זאבים הם יצורים טורפים, ואם כן, מה התועלת בהם? מסתבר, שחזרת הזאבים דיללה את מספר היונקים אוכלי העשב, שהתרבו מעל מה שטוב לטבע, וּמִשֶּׁחָזַר מספרם של אלה לרמה היותר נמוכה, נתחדשו צמחיות, שקודם לכן נזללו לתיאבון ע"י אותם אוכלי עשב. חידוש הצמחיות הביא בעקבותיו שיפור באחיזת הקרע מפני סחף והתגברות נביעת מעיינות באותם אזורים. כל זה – בזכות אותם זאבים, שמספרם חזר להיות מתאים למאזן האקולוגי הבריא של אותן שמורות.
ר' אלעזר מבטא רעיון זה בסגנון של אותם הימים: כל בעלי החיים נחוצים לעולם, אחרת הקב"ה לא היה בורא אותם. הצמדת אות קלון על מי מהם, כמו על הנחשים, היא פגיעה בכבוד האלוהים.