מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה לוֹ אִילָן נָטוּעַ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְנוֹפָיו נוֹטוֹת לַשָּׂדֶה אַחֵר. בָּא אָדָם אֶחָד, וְקָבַל לְפָנָיו וְאָמַר: אִילָנוֹ שֶׁל אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹטֶה לְתוֹךְ שָׂדִי. אָמַר לֵיהּ: לֵךְ וּבוֹא לְמָחָר! אָמַר לֵיהּ: כֹּל הַדִּינִין הַבָּאִים לְפָנֶיךָ, מִיָּד אַתָּה פּוֹסֵק, וְדִינִי אַתָּה מְאַחֵר?!
מָה עָשָׂה רַבִּי חֲנִינָא? מִיָּד שָׁלַח פּוֹעֲלָיו, וְקָצַץ אֶת הָאִילָן, שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְנוֹטֶה לַשָּׂדֶה אַחֵר.
לְמָחָר בָּא אוֹתוֹ הָאִישׁ לְפָנָיו לְדִין. אָמַר לוֹ לְבַעַל דִּינוֹ: צָרִיךְ אַתָּה לִקּוֹץ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה אִילָן שֶׁלְּךָ עֲנָפָיו נוֹטִין לְשָׂדֶה אַחֵר? אָמַר לוֹ: צֵא וּרְאֵה, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶת שֶׁלִּי, כָּךְ עֲשֵׂה אֶת שֶׁלְּךָ!
מִיָּד הָלַךְ וְעָשָׂה כָּךְ.
לְפִיכָךְ כְּתִיב: "שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים", שֶׁלֹּא יְהֵא בְּשׁוֹפֵט דָּבָר שֶׁל פְּסֹלֶת.
תנחומא
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד... (דברים ט"ז)
השופטים והשוטרים אשר משה מצטווה להציב בכל ערי הארץ, משימתם מוגדרת – לשפוט את העם משפט צדק. התורה אינה מסתפקת במושג הכללי 'משפט צדק', והיא מפרטת מהו משפט צדק. זה משפט שאינו מוטה לכיוון בעלי דין מועדפים, מכרים או בעלי השפעה או ממון; זה משפט שאינו מושפע על ידי ההיכרות שיש לו לשופט עם בעלי הדין; זה משפט שלא ניתן לקנייה באמצעות שוחד.
מעמדו של השופט אינו מקנה לו זכויות יתר. גם הוא חייב לעמוד בקריטריונים השווים לכל.
הסיפור שלפנינו מציג בעיה קטנה לכאורה. בעל שדה, יש לו אילן, שענפיו צמחו מעבר לגבול השדה, והם נוטים אל תוך תחום שדהו של השכן. לו היה זה עץ פרי, היתה עולה השאלה למי שייך הפרי שעל הענפים, שחרגו מתחומי בעל השדה. בסיפור זה הבעיה כנראה אחרת. הענפים פשוט מפריעים לבעל השדה השכן, ואותו שכן מבקש, שבעל האילן יקח אחריות על הנזק שהאילן שלו גורם לו. יתכן שהשכן אינו רוצה להשקיע את העבודה של קיצוץ הענפים בעצמו, אך אפשר גם, שהוא חושש לגעת בענפים אלה, שכן קיצוצם עלול להזיק לאילן כולו, או לפחות לעורר כעס בבעל האילן. אם פנה האיש אל שכנו, ביקש ממנו לקצץ את ענפי האילן, ונענה בסרוב, או שמא פנה ישירות אל בית הדין – אין לדעת.
השופט, ששמו רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אֶלְעָזָר, מחליט לדחות את הכרעת הדין ביום, ובעל הדין תמה – הלא מדובר בעניין קטן, וניתן להכריע בו מיידית. ר' חנינא אינו מנמק את החלטתו, והוא מנצל את פסק הזמן שלקח לעצמו כדי לעשות פעולה חשובה. הוא יודע שגם בשדה שלו ישנו אילן, שענפיו כבר מזמן חרגו אל תחום השדה השכן, והוא שולח את פועליו לקצץ את הענפים החורגים בטרם ישוב אל בית הדין.
כעת מוכן ר' חנינא לפסוק, והוא קורא אל בעל האילן, שכנו של האיש המתלונן, ומצווה עליו להשקיע את העבודה, ולקצץ את ענפי האילן שלו. בעל האילן, שידע על אותה בעייה אצל ר' חנינא, מתקומם, ומטיח בו: וְלָמָּה אִילָן שֶׁלְּךָ עֲנָפָיו נוֹטִין לְשָׂדֶה אַחֵר? ר' חנינא לא מתבלבל, שולח את בעל האילן אל שדהו שלו, לגלות כי ענפי האילן של השופט כבר מקוצצים, וכי אין לו case שיפטור אותו מעבודה זו. דבריו של השופט בהירים וברורים: כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶת שֶׁלִּי, כָּךְ עֲשֵׂה אֶת שֶׁלְּךָ! במילים אחרות ניתן לנסח זאת כך: איני דורש ממך משהו, שאיני דורש מעצמי.
הסיפור הפשוט הזה מבקש ללמד אותנו את הכלל המוסרי החשוב, והוא שהשופט אינו מעל לחוק, וכי על השופט להציב דוגמא ולהיות 'בסדר' עוד לפני שהוא דורש זאת מבעלי הדין הבאים להישפט בפניו.
מדרש קטן זה, המציג 'סיפור מהחיים', ראוי שנטלטל אותו מעט, וננסה לבדוק וריאציות שונות של העלילה שלו. הנה שלוש אפשרויות:
א. ר' חנינא אומר לבעל הדין: אתה צודק, ואני שם לב, שאילן כזה בדיוק גדל גם בשדה שלי. אני לוקח על עצמי לקצץ בענפיו, גם אם שכני לא התלונן עד עתה, ואתה – לך להישפט בפני שופט אחר. אני פוסל עצמי מלדון בעניינך.
ב. בעל האילן אומר לר' חנינא: עד שלא הגיע שכני להתלונן בפניך, לא חשבת לתקן את מעשיך. אינך ראוי לשפוט בעניין זה!
ג. ר' חנינא אינו שולח את פועליו לקצץ בענפי האילן שלו, אך פונה אל שכנו ושואל אותו אם ענפי האילן מפריעים לו. הוא פועל על פי תשובת השכן, ואם השכן מתיר לו להשאיר את ענפי האילן ולא לקצץ בהם, הוא מביא תשובה זו לבעלי הדין שבאו להישפט בפניו, ומחייב את בעל האילן לקצץ בענפיו.