... עָנְתָה מַלְכַּת שְׁבָא וְאָמְרָה לוֹ: "אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֶמְשֹׁל לְךָ שְׁלֹושָה מְשָׁלִים, וְאִם תִּפְתֹּר אוֹתָם אֵדַע שֶׁאִישׁ חָכָם אַתָּה; וְאִם לֹא – אַתָּה כִּשְׁאַר בְּנֵי אָדָם".
עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: "בְּאֵר עֵץ וּדְלִי בַּרְזֶל, דּוֹלֶה אֲבָנִים וּמַשְׁקֶה מַיִם – מָה הוּא?"
עָנָה וְאָמַר לָהּ: "שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל".
עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: "עָפָר מִן האֲדָמָה יָצָא וּמַאֲכָלוֹ עָפָר מִן הָאָרֶץ, נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם וּמַבִּיט לַבַּיִת – מָה הוּא?"
עָנָה וְאָמַר לָהּ: "נֵפְט".
עָנְתָה וְאָמְרָה לוֹ: "סַעַר הוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ כֻּלָּם, וְצוֹעֵק צְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה, כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ כְּאַגְמוֹן, שֶׁבַח לְחוֹרִים וּגְנַאי לַעֲנִיִּים, שֶׁבַח לְמֵתִים וּגְנַאי לְחַיִּים, שִׂמְחָה לְצִפּוֹרִים וְאֵבֶל לְדָגִים – מָה הִיא?"
עָנָה וְאָמַר לָהּ: "פִּשְׁתָּן".
(מדרש משלי א, א.)
קטע זה נלקח מתוך יחידה ספרותית תלמודית ארוכה הרבה יותר, יחידה המרחיבה את המעט שנאמר בספר מלכים על ביקורה של מלכת שבא אצל המלך שלמה. הפסוק הפותח את פרק י' במלכים א' אומר: וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם יְהוָה, וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת.
ומהמעט הזה צמחה והתפתחה אגדה מרהיבה ומרתקת אודות החידות שחדה המלכה למלך. נסביר את שלוש החידות אחת אחת:
שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל כְּחוֹל הוא אביזר לקישוט הפנים של נשים. השפופרת עשויה מעץ, ובתוכה חומר האיפור – כחל או כחול. את החומר מוציאים בזהירות באמצעות מעין מכחול העשוי ברזל, וכך השפופרת משולה לבאר, והמכחול לדלי. חומר הכחל מופק מאבנים צבעוניות, והוא מקשט את העינים, היודעות גם לדמוע, ואלה המים שבמשל.
הנפט, חומר שהיה מוכר כבר באותם ימים (לפחות בימי התלמוד), הוא 'עפר מן האדמה', מוכר לנו כנוזל, ולכן נשפך כמים, והוא מביא אור לבית, ועל כן ניתן להביט, לראות, בבית גם בשעות החשכה.
צמח הפשתן מגודל בשדות כצמח תרבות, וכשרוח הסערה נושבת בשדה, הוא משמיע קול. למרות 'צעקתו המרה', הצמח הגמיש מכופף ראשו כאגמון בפני הרוח. הפשתן משמש לייצור בגדים לחורים, לעשירים, וגם לעניים. השבח למתים אלה תכריכי הפשתן. הגנאי לחיים – אומרים פרשנים – זה חבל התלייה לנידונים למוות, העשוי גם הוא פשתן. זרעיו נאכלים בשמחה על ידי הציפורים (ובימינו גם על ידי חובבי מזון בריאות), ורשתות הדיג העשויות הפשתן מבשרות אבל לדגים.
אי אפשר שלא להזכיר את עיבודו הנהדר של ביאליק למדרש זה, בקובץ סיפוריו 'ויהי היום':
... וַתֹּאמֶר מַלְכַּת שְׁבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: "שָׁמַעְתִּי כִּי חָכָם אַתָּה מִכָּל הָאָדָם. וְעַתָּה הִנֵּה אָחוּדָה לְךָ חִידוֹת, וְהָיָה אִם תִּמְצָא אֶת-חִידוֹתַי, וְיָדַעְתִּי כִּי אֵין חָכָם וְנָבוֹן כָּמוֹךָ.”
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: "חוּדִי".
וַתֹּאמַר: "מַעְיָנוֹ בֶעָפָר, נִגָּר כַּמַּיִם, וּמַבִּיט לַבַּיִת –מַה הוּא?"
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ: "נֵפְטְ”.
וַתָּחַד עוֹד וַתֹּאמַר: "סְעָרָה עָבָרָה בְּרֹאשָׁהּ וּשְׂעָרָהּ –וַתָּנָד וַתִּכַּף, גַּם צַעֲקָה מָרָה; בָּהּ שִׂמְחָה לַצִּפּוֹר, לַדָּגִים בָּהּ צָרָה; הִיא אֵבֶל לַחַיִּים וְלַמֵּתִים – תִּפְאָרָה – מַה הִיא?"
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ: “פִּשְׁתָּה!”...